מידות תערובת בשר בחלב האסורה

במאמר הבא נבאר כמה הלכות בדברי הרמב"ם העוסקות בדין תערובת של בשר בחלב, אימתי נאסרת התערובת ואימתי לאו. המקור להלכות אלו דברי התלמוד חולין (קח,א-קט,א), והמפרשים האריכו הרבה בביאור התלמוד, ובביאור פסק הרמב"ם. להלן הכללים שעליהם בנוי פסק הרמב"ם:

א- דבר אסור שהתערב בדבר המותר, מין בשאינו מינו, שיעורו בנותן טעם, ואם הדבר האסור לא נתן טעם בתערובת, כל התערובת מותרת באכילה (מאכלות אסורות טו,א). כלל זה קיים גם אם התערב בשר בתוך חלב, או חלב בתוך בשר, מין בשאינו מינו, אף שכל אחד מהם כשהוא בפני עצמו מותר באכילה, אם הדבר המועט לא נתן טעם בתערובת, הכל מותר באכילה.

ב- דבר אסור שהתערב בדבר המותר, מין במינו, בכדי להתיר תערובת זו, צריך שיהיה פי שישים כנגד הדבר האסור (מאכלות אסורות טו,ה). כלל זה קיים גם אם התערב בשר בתוך חלב, או חלב בתוך בשר, מין במינו, אף שכל אחד מהם כשהוא בפני עצמו מותר באכילה.

ג- חתיכה עצמה נעשית נבילה. כלומר, אם נפלה טיפת חלב על חתיכת בשר, [ולא ערבב את החתיכה מיד בשאר החתיכות ובמרק לפני שתיבלע בה טיפת החלב], אותה חתיכה נאסרת, והאיסור פושט בכולה, ומכאן ואילך כדי להתיר את התבשיל שנפלה לתוכו, צריך לשער כנגד כל החתיכה.

ד- אפשר לסוחטו אסור. כלומר, אם נפלה טיפת חלב על חתיכת בשר, אף אם ערבב חתיכה זו במרק שבקדירה ובחתיכות אחרות, והחלב שנבלע בה יצא ממנה, אין להתיר חתיכה זו, כי עדין נשאר בה קצת מהחלב.

ה- מי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבילה, בהכרח סובר אפשר לסוחטו אסור, שאם הוא מותר, מדוע נהפכה כל החתיכה לנבילה, והרי אפשר לסחוט את החתיכה ולהסיר ממנה את האיסור. אולם מי שסובר אפשר לסוחטו אסור, לא בהכרח סובר חתיכה נעשית נבילה, כי אמנם אי אפשר להוציא את האיסור שנבלע בחתיכה, אבל אין הכרח לומר שמכאן ואילך נשער כנגד כל החתיכה, כי כל החתיכה נהפכה לאיסור, אלא נמשיך לשער את האיסור על פי המידה שבה נפל על החתיכה.

ו- כדי שנאמר חתיכה נעשית נבילה (סעיף ג), צריך שטיפת חלב תיפול על חתיכת בשר, ותיבלע בה ותתפשט בתוכה. ואז אם תיפול אותה חתיכה לתוך מרק עם חתיכות בשר אחרות, צריך שיהיה פי שישים כנגד כל החתיכה כדי להתיר את התערובת.

ז- אם מיד בנפילת טיפת חלב על חתיכת בשר, ערבב את החתיכה בשאר תכולת הקדירה ולא הספיקה טיפת החלב להבלע באותה חתיכת בשר. משערים כנגד אותה טיפת חלב, אם יש פי שישים כנגדה בכל תכולת הקדירה, ואין אומרים חתיכה נעשית נבילה.

ח- אם נפלה טיפת חלב על חתיכת בשר, והיתה החתיכה מכוסה במקצתה במרק, ולאחר נפילת הטיפה על חתיכת הבשר לא ערבב את אותה חתיכה עם שאר תכולת הקדירה המרק ושאר חתיכות הבשר, רק אותה חתיכת בשר אסורה, ושאר מה שבקדירה מותר, שמאחר שלא ערבב לא יצאה אותה טיפת חלב לשאר מה שבקדירה.

ט- אם נפלת חתיכת בשר לתוך חלב רותח, או חלב לתוך מרק רותח המכסה בשלמות את חתיכות הבשר שבתוכו, משערים האם נתנו טעם זה בזה, אף בלי שיערבב את תכולת הקדירה, שמאחר שנפלו לתוך מרק רותח או חלב רותח, הרי הם מתערבים זה בזה גם בלי ערבוב תכולת הקדירה.

כאן המקום להעיר, שסעיפים ג-ה נזכרו בדברי המאירי בסוגיה, אולם רש"י ועוד מפרשים השוו בין המושגים, למרות שיש לחלק ביניהם. ועוד נעיר, שההפרש שיש בין סעיף ח לסעיף ט, נזכר רק בדברי הרמב"ם, וכך הוא ביאר את התלמוד, אולם המפרשים לא הבחינו בכך, והם השוו בין המקרים למרות שיש לחלק ביניהם. מאחר שיש הבדל בין סעיף ח לסעיף ט, נבין מדוע בסעיף ח אין לאסור את כל תכולת הקדירה, במקרה שלא ערבב את תכולתה.

פסק הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט:

ח) בשר שנפל לתוך החלב, או חלב שנפל לתוך הבשר, ונתבשל עימו - שיעורו, בנותן טעם. כיצד: חתיכה של בשר שנפלה לקדירה רותחת של חלב, טועם הגוי את הקדירה - אם אמר שיש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת. ואותה חתיכה, אסורה. במה דברים אמורים, שקדם והוציא את החתיכה, קודם שתפלוט חלב שבלעה; אבל אם לא סילק, משערין אותה בשישים - מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר, יצא ונתערב עם שאר החלב.

ט) נפל חלב לתוך קדירה של בשר, טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב – אם אין בה טעם חלב, הכול מותר. ואם יש בחתיכה טעם חלב – אף על פי שאם תיסחט החתיכה, לא יישאר בה טעם – הואיל ויש בה עתה טעם חלב, נאסרה אותה חתיכה; ומשערין בכולה: אם היה בכל שיש בקדירה, מן החתיכות והירק והמרק והתבלין, כדי שתהיה חתיכה זו אחד משישים מן הכול – החתיכה אסורה, והשאר מותר.

י) במה דברים אמורים, בשלא ניער את הקדירה בתחילה כשנפל החלב אלא לבסוף, ולא כיסה. אבל אם ניער מתחילה ועד סוף, או שכיסה משעת נפילה עד סוף – הרי זה בנותן טעם. וכן אם נפל חלב לתוך המרק, או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל – נוער את הקדירה כולה, עד שיתערב הכול: אם יש בקדירה כולה טעם חלב, אסורה; ואם לאו, מותרת.

אם לא נמצא גוי שיטעום ונסמוך עליו - משערין בשישים, בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר: אחד משישים, מותר; פחות משישים, אסור. יא) קדירה שבישל בה בשר, לא יבשל בה חלב; ואם בישל, בנותן טעם.

לשון ההלכות מבואר:

[ח] בשר שנפל לתוך החלב, או חלב שנפל לתוך הבשר, והתבשל עימו - שיעורו, בנותן טעם, מפני שהתורה כתבה את האיסור של בשר בחלב בלשון בישול, "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", ובבישול, הבשר והחלב נותנים טעם זה בזה[1]. כיצד: חתיכה של בשר שנפלה לקדירה רותחת[2] של חלב, טועם הגוי[3] את הקדירה - אם אמר שיש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת[4]. ואותה חתיכה, אסורה, שהרי נבלע בה החלב. מה שכתבנו שמשערים בנותן טעם, בתנאי שהקדים והוציא את החתיכה, לפני שהיא תפלוט את החלב שבלעה; אבל אם לא סילק את החתיכה מהקדירה, והתחילה לפלוט את החלב שבלעה לשאר הקדירה[5], משערים אם יש בקדירה פי שישים כנגד כל החתיכה[6] - מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר, יצא והתערב בשאר החלב שבקדירה, והוא תערובת מין במינו, ובכדי להתיר תערובת זו, צריך שיהיה פי שישים כנגד הדבר האסור[7] (כמו שיתבאר להלן טו,ה).

[ט] נפל חלב לתוך קדירה של בשר [=על אחת מחתיכות הבשר], טועמים את החתיכה שנפל עליה החלב - אם אין בה טעם חלב, הכל מותר. ואם יש בחתיכה טעם חלב - אף על פי שאם תיסחט החתיכה, לא יישאר בה טעם - הואיל ויש בה עתה טעם חלב, נאסרה אותה חתיכה; ומשערים בכולה[8]: אם היה בכל מה שיש בקדירה, כלומר בחתיכות הבשר הירק המרק[9] והתבלין, כדי שתהיה חתיכה זו אחד משישים מן הכל - החתיכה אסורה, והשאר מותר.

[י] מה שכתבנו שמשערים בשישים כנגד החתיכה, כשלא ערבב את תכולת הקדירה מיד כשנפל החלב על החתיכה, אלא רק לאחר שנבלע החלב בכל החתיכה הוא ערבב את תכולת הקדירה[10], כמו כן הוא לא כיסה מיד את הקדירה במכסה שלה[11], אלא השאיר אותה פתוחה, משום שבמקרה זה אנו מחשיבים את החתיכה שנפל עליה החלב כעומדת בפני עצמה. אבל אם מיד כשנפל החלב[12] על אחת החתיכות, ערבב את תכולת הקדירה, או שכיסה את הקדירה במכסה, שבמקרה זה איננו מחשיבים את החתיכה שנפל עליה החלב כעומדת בפני עצמה – משערים בנותן טעם, ואם יש טעם חלב בתכולת הקדירה הכל אסור. וכן אם נפל חלב לתוך המרק [=אל המרק הנמצא בין חתיכות הבשר] שמיד החלב מתערבב בכל החתיכות [=המרק מכסה במקצת את חתיכות הבשר], או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל – יערבב מיד[13] את תכולת הקדירה היטב, שיתערבבו כהוגן חתיכות הבשר הירק התבלין והמרק, ואז אם יש טעם חלב בתכולת הקדירה הכל אסור; ואם לאו, הכל מותר.

אם לא נמצא גוי שיטעום ונסמוך עליו - משערים בשישים, בין אם נפל בשר לתוך חלב, בין אם נפל חלב לתוך בשר: אחד משישים, מותר; פחות משישים, אסור[14]. [יא] קדירה שבישל בה בשר, לא יבשל בה חלב; ואם בישל, בנותן טעם; כלומר, שיבדוק הגוי, אם הכלי הבשרי נתן טעם בחלב הוא אסור, ואם לא נתן בו טעם הוא מותר[15].

הערות:

[1] הטעם על פי התלמוד חולין (קח,א).

[2] אבל צונן אינו בולע ואינו פולט. ואם הקדירה אינה רותחת, אלא בחום של יד סולדת בו, אין ודאות שלא יפלט מהבשר לחלב, ואסור (הרב צדוק).

[3] כל גוי נאמן על הדבר, ולאו דוקא גוי מומחה, ומה שנזכר בתלמוד חולין (צז,א) קפילא ארמאה, הוא כינוי לגוי, [או שם של גוי], ואין הכרח שיהיה מומחה (מהר"י קאפח פרק טו הערה לה).

[4] מותר לסמוך על דברי הגוי, ואין לחשוש שישקר, משום שהדבר עשוי להתגלות, שהרי הישראל טועם אחריו (מהר"י קאפח פרק טו הערה לה).

[5] תהליך פליטת החלב הבלוע בחתיכה, יתחיל להתרחש לאחר שיסתיים תהליך בליעת החלב בכל החתיכה (רשב"ם, הובא בתוספות חולין קח,ב ד"ה שנפל).

בהלכה שלפנינו מדובר שנפלה חתיכת הבשר לתוך החלב, והיא מכוסה בחלב, ולפיכך אם לא הוציאה מיד, היא תתחיל לפלוט מהחלב האסור שנבלע בה, אף ללא שיערבב את תכולת הקדירה. וראה להלן בהלכות ט-י, שם מדובר שנפלה טיפת חלב על חתיכת בשר, והחתיכה מכוסה במקצת במרק, ואינה משוקעת כולה במרק, אם ערבב את תכולת הקדירה מיד, משערים בכל כנגד הטיפה, ואם לא ערבב מיד אלא לאחר זמן, משערים בכל כנגד כל החתיכה. בדברי הרמב"ם לא נתבאר מה יהיה הדין אם לא ערבב כלל את תכולת הקדירה, אולם בתלמוד חולין (קח,ב) נתבאר, שבמקרה זה החתיכה רק בולעת את טיפת החלב ואינה פולטת אותו לשאר הקדירה. וכתב המ"מ, שכך היא דעת הרמב"ם. ומהר"י אבן חביב (הובא בכס"מ) כתב, די אם נאסור כדי קליפה או נטילה בחתיכה הנוגעת בה.

[6] ביחד עם החתיכה יהיה שישים ואחד.

[7] כל החתיכה נהפכת לדבר אסור [=חתיכה נעשית נבילה], ומשערים בכולה.

[8] כל החתיכה נהפכת לדבר אסור [=חתיכה נעשית נבילה], ומשערים בכולה.

בתלמוד חולין (קח,א-ב) נזכרו שני מושגים: א- חתיכה עצמה נעשית נבילה. ב- אפשר לסוחטו אסור. ביאור הביטוי אפשר לסוחטו אסור, אף אם נערבב חתיכה זו במרק שבקדירה ובחתיכות אחרות, והחלב שנבלע בה יצא ממנה, אין להתיר חתיכה זו, כי עדין נשאר בה קצת מהחלב. ביאור הביטוי חתיכה עצמה נעשית נבילה, מהרגע שנבלעה טיפת החלב בחתיכה, ולא ערבב את החתיכה מיד בשאר החתיכות ובמרק לפני שתיבלע בה טיפת החלב, אותה חתיכה נאסרת, והאיסור פושט בכולה, ומכאן ואילך נשער כנגד כל החתיכה. הביאור על פי המאירי שם בסוגיה. היוצא מכך, מי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבילה, בהכרח סובר אפשר לסוחטו אסור, שאם הוא מותר, מדוע נהפכה כל החתיכה לנבילה, והרי אפשר לסחוט את החתיכה ולהסיר ממנה את האיסור. וכך נאמר בתלמוד חולין (קח,א), אם רב סובר חתיכה נעשית נבילה, הוא בהכרח סובר אפשר לסוחטו אסור. אולם מי שסובר אפשר לסוחטו אסור, לא בהכרח סובר חתיכה נעשית נבילה, כי אמנם אי אפשר להוציא את האיסור שנבלע בחתיכה, אבל אין הכרח לומר שמכאן ואילך נשער כנגד כל החתיכה, כי כל החתיכה נהפכה לאיסור, אלא נמשיך לשער את האיסור על פי המידה שבה נפל על החתיכה.

לשון הרמב"ם: "ואם יש בחתיכה טעם חלב - אף על פי שאם תיסחט החתיכה, לא יישאר בה טעם - הואיל ויש בה עתה טעם חלב, נאסרה אותה חתיכה; ומשערין בכולה". וכוונתו לכלול את שני המושגים: א- חתיכה עצמה נעשית נבילה. ב- אפשר לסוחטו אסור. ובהלכה הבאה (הלכה י) ביאר הרמב"ם, אימתי אנו אומרים שני מושגים אלו, כאשר לא ערבב את כל תכולת הקדירה מיד, ומחמת כך התערבבה טיפת החלב בחתיכה והפכתה לנבילה, ומכאן ואילך אין איסור זה פוקע ממנה.

וראה עוד במאירי (חולין קח,ב) שכתב, רק לגבי בשר בחלב אנו אומרים את שני המושגים האלו, אבל בשאר איסורים, אנו אומרים אפשר לסוחטו אסור, אולם איננו אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה. וכך כתב המ"מ בדעת הרמב"ם, והוכיח את הדבר מהלכות תרומות (יג,ג), שם כתב הרמב"ם, אם נפלה תרומה לחולין ועשאתם מדומע, והגביה מהמדומע וערבבו בחולין אחרים, הרי אנו מחשיבים שיש תרומה במדומע על פי שיעור התרומה שנפלה בו בתחילה, ואיננו אומרים שכל המדומע נהפך לתרומה. וכך פסק השו"ע (יו"ד צב,ד).

[9] מדובר שהמרק מכסה במקצת את חתיכות הבשר, ואיננו מכסה את כולן. וכך כתב הב"י (יו"ד סי' צב) בדעת רש"י. וכך כתב הט"ז (יו"ד צב ס"ק ב) בביאור שיטת הרמב"ם. וראה בהלכה י, מה יהיה הדין אם נפל החלב לתוך המרק, כלומר אל המרק הנמצא בין חתיכות הבשר.

[10] בדברי הרמב"ם לא נתבאר מה יהיה הדין אם לא ערבב כלל את תכולת הקדירה, אולם בתלמוד חולין (קח,ב) נתבאר, שבמקרה זה החתיכה רק בולעת את טיפת החלב ואינה פולטת אותו לשאר הקדירה. וכתב המ"מ, שכך היא דעת הרמב"ם. ומהר"י אבן חביב (הובא בכס"מ) כתב, די אם נאסור כדי קליפה או נטילה בחתיכה הנוגעת בה.

[11] כשמכסה את הקדירה במכסה, מתרבים האדים, מתחזקת רתיחת המרק, ומתערבב הכל (פה"מ חולין ח,ג).

[12] לשון הרמב"ם: "במה דברים אמורים, בשלא ניער את הקדירה בתחילה כשנפל החלב אלא לבסוף, ולא כיסה. אבל אם ניער מתחילה ועד סוף, או שכיסה משעת נפילה עד סוף – הרי זה בנותן טעם". וביאר הכס"מ בשם מהר"י אבן חביב, הזמן הקובע שלא נחשיב את החתיכה כעומדת בפני עצמה, אלא נשער בנותן טעם של החלב בכל הקדירה, הוא שעת נפילת החלב על החתיכה, ואם אז ניער את הקדירה או כיסה אותה, משערים בחלב שנפל בנותן טעם, ולא בשישים כנגד החתיכה. וכך סגננו את ההלכה, שאם ערבב את תכולת הקדירה או כיסה אותה מיד כשנפל החלב, משערים בנותן טעם כנגד החלב שנפל. ומה שהזכיר הרמב"ם ניער מתחילה ועד סוף, או כיסה מתחילה ועד סוף, נכתב כניגוד למה שנזכר קודם, שלא ניער בתחילה רק בסוף, ולא כיסה בתחילה רק בסוף. והעיקר שיתערב החלב כהוגן בכל תכולת הקדירה מיד בנפילתו, ולא תעמוד החתיכה שנפל עליה בפני עצמה. וכך כתבו רמב"ם לעם מהר"י קאפח והרב צדוק.

[13] לשון הרמב"ם: "...וכן אם נפל חלב לתוך המרק, או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל – נוער את הקדירה כולה, עד שיתערב הכול...". ומה שהוספמו שיערבב 'מיד' את תכולת הקדירה, הוא על פי מהר"י אבן חביב (הובא בכס"מ), שרק באופן זה יצטרף כל מה שבקדירה לבטל את החלב, משום שלא נהפכה החתיכה שנפלה עליה טיפת החלב לנבילה, להחשיבה כעומדת בפני עצמה, אלא כל שבקדירה מצטרף לבטל את טיפת החלב.

וכתב המ"מ: "שכיון שאינו נודע אי זו חתיכה היא אין לומר בה [חתיכה] נעשית נבלה, ואי אפשר לאסור הכל, שהרי אין בחלב בנותן טעם, וכיון שכן מנער את הקדרה וטועם נכרי אם יש בה טעם חלב וברור הוא". וכך כתב הרד"ע, שאין כאן מבטל איסור לכתחילה, שמאחר שאינו יודע איזו חתיכה אסורה, כל הקדירה אסורה מספק, והוא רק ספק איסור, ומותר לבטלו (הביאו מהר"י קאפח הערה יב). ומהר"י אבן חביב (הובא בכס"מ) כתב, שמאחר שניער מיד בנפילת הטיפה, אם כן היא התערבה בכל הקדירה, ואין כאן מבטל איסור לכתחילה.

[14] ואם האיסור מחמץ או מתבל, אינו בטל בשישים (להלן טז,א).

[15] ואפילו אם הקדירה של מתכת או זכוכית (הרב צדוק), ואפילו אם עברו 24 שעות לאחר שבישלו בה [=הקדירה אינה בת יומה]. מה שכתבנו שאסור לבשל בקדירה אפילו שאינה בת יומה הוא לכתחילה, עבר ובישל, אם היא בת יומה משערים בנותן טעם, ואם אינה בת יומה הרי היא נותנת טעם לפגם ומותר, כמו שיתבאר להלן (יז,ב) (מ"מ, מהר"ח כסאר, הרב צדוק). ואם אין גוי שיבדוק את טעם החלב, משערים את נפח חומר הקדרה ביחס לחללה המלא תבשיל. אופן הבדיקה: ישקע את הסיר בכלי גדול המלא מים עד גדותיו, והמים שיצאו ממנו הם נפח חומר הקדירה, ולאחר מכן יבדוק, האם יש במים שבתוך הקדירה פי שישים כנגד מים אלה (הרב צדוק).

בלשון הרמב"ם לא נזכר שיש לייחד סכו"ם צלחות וכוסות לאכילת בשר [שאינם משמשים לבישול] וסכו"ם צלחות וכוסות לאכילת חלב, אף על פי שנהוג לעשות כן בכל קהילות ישראל (הרב יוחאי מקבילי).

לשון התלמוד מבואר על פי רש"י:

(חולין קח,א) מתני'. טיפת חלב שנפלה על החתיכה, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה – אסור [טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר, אם נתנה בה טעם חלב, נאסרה החתיכה]; ניער את הקדרה, אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה – אסור [אם מיד בנפילת החתיכה, ערבב הקדירה, משערים את נתינת הטעם בכל הקדירה. וזה ביאור המשנה על פי פה"מ וברטנורא, טיפת חלב שנפלה על חתיכה ונתנה בה טעם, אסרתה, וממילא יש לאסור אף את שאר הקדירה אלא אם יש שישים כנגד החתיכה, אולם אם ניער את הקדירה מיד, יש לשער כנגד טיפת החלב עצמה, האם נתנה טעם בכל הקדירה, ואין משערים בחתיכה שנפלה עליה טיפת החלב].

גמ'. אמר אביי: טעמו ולא ממשו בעלמא - דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן, מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן - דחדוש הוא, אי חדוש הוא, אף על גב דליכא נותן טעם נמי! [אביי לומד מאיסור בשר בחלב, שבכל איסורי תורה, אף כשאין באיסור את ממשו, וכגון שהוציאו, הדבר אסור מהתורה, כמו בבשר בחלב. ואין לדחות זאת שדין בשר בחלב הוא ייחודי, בזה שלמרות ששני הדברים היתר בהתערבותם הם נאסרים, ולכן אף שאין את ממשו של האיסור, אסור. משום שאם הוא חידוש, אף ללא נתינת טעם היה צריך להיות אסור. על כורחנו, אין זה מייחד אותו, שהרי גם בכלאי הכרם שני הדברים הם היתר ובהתערבותם הם נאסרים. על כורחנו, כל האיסורים נלמדים מזרוע בשלה של איל נזיר, שאינה אוסרת את כל הבשר למרות שלהדיוט אסור לאוכלה, משום שבטלה בשישים ואינה נותנת טעם בבשר. ומאחר ואין ייחודיות לאיסור בשר בחלב, יש ללמוד ממנו לכל האיסורים, שמהתורה, אף שאין ממשו של האיסור קיים, הדבר אסור] אמר ליה רבא: דרך בשול אסרה תורה [דוחה רבא, לעולם בשר בחלב הוא חידוש ואין ללמוד ממנו לשאר איסורים, ומה ששאלנו, אם הוא חידוש מדוע לא ייאסר גם ללא נתינת טעם, זה משום שאסרה תורה בלשון בישול, ובבישול יש נתינת טעם].

אמר רב: כיון שנתן טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה [לפי רב, בעקבות איסור החתיכה, היא נעשית נבילה, וכל החתיכות שבקדירה נאסרות אף אם יש בהם שישים כנגדה, משום שסבר כרבי יהודה, ומין במינו אינו בטל]. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: מכדי רב כמאן אמר לשמעתיה - כרבי יהודה, דאמר מין במינו לא בטיל, לימא פליגא אדרבא, דאמר רבא: קסבר רבי יהודה כל שהוא מין ומינו ודבר אחר, סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו! [לפי רבא, בדעת רבי יהודה, כאשר יש מין אסור, ועמו מאותו המין של היתר, ונפל לתוכם דבר אחר שאינו מינו של היתר, איננו מחשיבים את אותו המין שעמו של היתר, אלא מתייחסים אליו כאילו אינו, ויבוא הדבר האחר שאינו מינו של היתר, ויבטל את האיסור. ואמר מר זוטרא, שלכאורה רב אינו סובר כרבא, כי מדוע אסר את כל חתיכות הבשר שבקדירה, מדוע לא אמר רב שיבוא הרוטב שאינו ממין הבשר ויבטל את חתיכת האיסור שנפלה] אמר ליה: אי דנפל ברוטב רכה - הכי נמי, הכא במאי עסקינן - דנפל ברוטב עבה; [מתרץ רבינא, מדובר שהרוטב עבה, והוא עשוי מרצועות בשר, והוא מין בשר, ולכן אינו מבטל את בשר האיסור] ומאי קסבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבלה? אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור. [דן התלמוד, מה סובר רב בסוגיית אפשר לסוחטו, אם סובר שהוא מותר, אם כן מדוע אמר רב שהחתיכה עצמה נעשית נבילה, והרי ייתכן שיסחטנה ותהיה מותרת, על כורחנו, הוא סובר אפשר לסוחטו אסור] דאיתמר, רב ורבי חנינא ורבי יוחנן דאמרי: אפשר לסוחטו - אסור, שמואל ורבי שמעון בר רבי וריש לקיש דאמרי: אפשר לסוחטו - מותר. [הובאו שמות החולקים בסוגיית אפשר לסוחטו] וסבר רב אפשר לסוחטו אסור? והאיתמר, כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, אמר רב: בשר אסור וחלב מותר, ואי סלקא דעתך אפשר לסוחטו – אסור (חולין קח,ב) חלב אמאי מותר? חלב נבלה הוא! [מקשה התלמוד, אם רב סובר אפשר לסוחטו אסור, מדוע כזית בשר שנפל לחלב, החלב מותר, והרי החלב שנבלע בחתיכת הבשר נהפך לנבילה, וכשהוא יוצא לשאר החלב הוא מין במינו וצריך לאוסרו] לעולם קסבר רב אפשר לסוחטו - אסור, ושאני התם דאמר קרא: לא תבשל גדי בחלב אמו - גדי אסרה תורה, ולא חלב; [מתרץ התלמוד, יש לימוד מיוחד באיסור בשר בחלב, רק הבשר נאסר ולא החלב] וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב? והא איתמר, חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה, אמר רב: לוקה על אכילתו, ואינו לוקה על בשולו, ואי ס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב, אאכילה אמאי לוקה? חצי שיעור הוא! אלא, לעולם קסבר רב: חלב נמי אסור, והכא במאי עסקינן - כגון שנפל לתוך יורה רותחת, דמבלע - בלע, מפלט לא פלט; [מקשה התלמוד, אם בשר בחלב שבושלו, יש חיוב רק על הבשר ולא על החלב, מדוע חצי זית בשר וחצי זית חֵלב שהתבשלו עם חָלב, לוקה על אכילתם ולא על בישולם, והרי אין כזית של בשר באכילתם, על כורחנו החָלב מצטרף לבשר, ויש בהם כזית! מתרץ התלמוד, מה שאמרנו, כזית בשר שנפל לחלב, החלב מותר, מדובר שעדין לא נפלט החלב שבתוך הבשר] סוף סוף כי נייח הדר פליט! כשקדם וסילקו. [מקשה התלמוד, כשיסתיים תהליך בליעת החלב, הבשר יתחיל לפלוט חלב! מתרץ התלמוד, מדובר שהוציא את הבשר מהחלב לפני שיתחיל לפלוט] גופא, חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה, אמר רב: לוקה על אכילתו, ואינו לוקה על בשולו; מה נפשך, אי מצטרפין - אבשול נמי לילקי! אי לא מצטרפין - אאכילה נמי לא לילקי! לעולם לא מצטרפי, ובבא מיורה גדולה. [לפי רב מדובר שהבשר והחֵלב הגיעו מקדירה אחרת, ובבישולם בקדירה האחרת היה בכל אחד מהם כזית, וכעת שאכל חצי זית מזה ומזה, מצטרפים לאיסור אכילה, אבל חצי זית אינו מצטרף לאיסור בישול] ולוי אמר: אף לוקה על בשולו, וכן תני לוי במתניתין: כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בשולו, ובאי זה בשול אמרו - בבשול שאחרים אוכלין אותו מחמת בשולו [לפי לוי לוקה גם על בישול חצי בשר וחצי זית חלב, וגם על אכילתו, ומדובר בבישול העושה אותם ראויים לאכילה].

ואפשר לסוחטו עצמו - תנאי היא, דתניא: טפת חלב שנפלה על החתיכה, כיון שנתנה טעם בחתיכה - החתיכה עצמה נעשת נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה - דברי ר' יהודה. וחכ"א: עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. [טיפת חלב שנפלה על החתיכה. לר' יהודה, החתיכה הראשונה אוסרת השאר. לחכמים, החתיכה הראשונה אוסרת רק אם נתנה טעם, וכשאין בה לתת טעם בשאר, מותר]. אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה - בשלא ניער ושלא כסה, ודברי חכמים - בשניער וכסה. מאי לא ניער ולא כסה? אילימא לא ניער - כלל, ולא כסה - כלל, מבלע בלע מפלט לא פלט! ואלא, לא ניער - בתחלה אלא בסוף, ולא כסה - בתחלה אלא בסוף, אמאי, הא בלע והא פלט! קסבר: אפשר לסוחטו - אסור, (חולין קט,א) מכלל דר' יהודה סבר: כי ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף - אסור. אמאי, הא לא בלע כלל? אימא לא ניער יפה יפה, ולא כסה יפה יפה. [לפי רבי יהודה, חלב שנפל על חתיכת בשר, נאסרת החתיכה, ואוסרת את כל החתיכות. ועל כך אמר רבי, נראה כרבי יהודה במקרה שלא ניער ולא כיסה. מברר התלמוד, אם לא ניער ולא כיסה כלל, כיצד אמר רבי יהודה שנאסרו כל החתיכות, והרי החלב שנבלע בחתיכה לא פרש ממנה לשאר! על כורחנו, רבי מדבר שניער וכיסה בסוף ולא בתחילה. וקשה, שכיון שניער, החלב הבלוע בחתיכה יצא ממנה, ואין בו כדי לתת טעם בשאר, ומדוע נאסרו כל החתיכות! על כורחנו, רבי סובר אפשר לסוחטו אסור, ובזה נראה כרבי יהודה שהחתיכה שנפל עליה חלב אוסרת את כל החתיכות. מדייק התלמוד, משמע מכך שלפי רבי יהודה אף אם ניער מתחילה ועד סוף נאסרו כל החתיכות, מקשה התלמוד מדוע, והרי החלב הבלוע יוצא מהחתיכה ואין בו כדי לתת טעם בשאר החתיכות! מתרץ התלמוד, רבי יהודה סובר שחוששים שמא לא ינער יפה ולא יכסה יפה, ולכן כל החתיכות אסורות, ואילו רבי סובר שאין חוששים לכך. אבל בדין שאם אפשר לסוחטו אסור, ובדין שמין במינו אסור, רבי מסכים לרבי יהודה] אמר מר: ודברי חכמים כשניער וכסה, מאי ניער ומאי כסה? אילימא ניער בסוף ולא ניער בתחלה, וכסה בסוף ולא כסה בתחלה, האמרת נראין דברי ר' יהודה בהא? אלא, ניער - מתחלה ועד סוף, וכסה - מתחלה ועד סוף, מכלל דרבנן סברי: ניער בסוף ולא ניער בתחלה, כסה בסוף ולא כסה בתחלה - מותר, אלמא קסברי - אפשר לסוחטו - מותר. [לפי חכמים, אין לאסור את תכולת הקדירה, אלא אם נתנה טעם בכל תכולתה. ועל כך אמר רבי, נראה כחכמים במקרה שניער וכיסה. מברר התלמוד, אם מדובר שניער וכיסה בסוף ולא בתחילה, והרי קודם אמרנו שבזה סבר רבי כרבי יהודה, ויש לאסור את כל החתיכות, וכיצד כאן אמר רבי כחכמים, שאין לאסור את כל החתיכות עד שתתן בהם החתיכה טעם! על כורחנו, רבי מדבר שניער וכיסה מתחילה ועד סוף, ועל זה אמר רבי שנראה כחכמים המתירים, כיון שאין בטיפה שנפלה כדי ליתן טעם בכל התערובת, שלא כרבי יהודה שחשש שמא לא ינער יפה. מדייק התלמוד, משמע מכך שלפי חכמים אף אם ניער וכיסה בסוף ולא בתחילה, מותר, משום שאין בטיפה כדי ליתן טעם בכל תכולת הקדירות. וסוברים חכמים אפשר לסוחטו, מותר. שלא כרבי יהודה הסובר אפשר לסוחטו אסור, כי דבר זה הוא מחלוקת תנאים] א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא: ממאי דבאפשר לסוחטו פליגי, דלמא, אפשר לסוחטו - דברי הכל אסור, והכא במין במינו קא מיפלגי, ורבי יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל, ורבנן לטעמייהו דאמרי מין במינו בטיל! [מקשה רב אחא מדיפתי, מנין לנו שלפי רבי יהודה החתיכה הראשונה שהחלב נפל עליה נאסרת משום שאפשר לסוחטו אסור, ולחכמים החתיכה הראשונה שהחלב נפל עליה מותרת משום שאפשר לסוחטו מותר. אולי לפי כולם החתיכה הראשונה אסורה, כי אפשר לסוחטו אסור. ומחלוקת רבי יהודה וחכמים: לפי רבי יהודה אפילו אם ניער בתחילה הכל אסור, כי חוששים שלא ניער יפה, ולפי חכמים אפילו אם ניער רק בסוף הכל מותר, כי מין במינו בטל. ורבי סובר כרבי יהודה אם לא ניער בתחילה, אולם אם ניער בתחילה, הכל מותר, שלא כרבי יהודה. ורבי סובר כחכמים אם ניער בתחילה, שכיון שניער מיד התבטל האיסור, ואינו סובר כחכמים הסוברים אף אם ינער בסוף מותר, משום שמין במינו בטל] האי מאי? אי אמרת בשלמא דרבנן במין במינו הכא כרבי יהודה סבירא להו ובאפשר לסוחטו פליגי היינו דקאמר רבי נראין דברי רבי יהודה בהא ודברי חכמים בהא אלא אי אמרת אפשר לסוחטו דברי הכל אסור והכא - במין במינו קמיפלגי האי נראין דברי ר' יהודה ואין נראין מבעי ליה, ותו לא מידי [מתרץ התלמוד, אם נאמר שנחלקו רבי יהודה וחכמים באפשר לסוחטו, אבל לפי כולם מין במינו אינו בטל, יובנו דברי רבי הסובר כרבי יהודה במקרה שלא ניער בתחילה שכל החתיכות יאסרו בגלל פליטת החתיכה הראשונה, וכחכמים במקרה שניער בתחילה שאז אין כח במה שיפלט מהחתיכה הראשונה לאסור את כל החתיכות, וכן לא תיאסר החתיכה הראשונה. אבל אם נאמר שנחלקו רבי יהודה וחכמים האם מין במינו בטל, אבל לפי כולם החתיכה הראשונה נאסרת, כיצד אמר רבי שהוא סובר כרבי יהודה במקרה שלא ניער בתחילה ואוסר הכל, וכחכמים במקרה שניער בתחילה והתערובת מותרת, והרי רבי רוצה להתיר גם את החתיכה הראשונה, ולפי רב אחא מדיפתי גם חכמים אוסרים את החתיכה הראשונה, כיון שכן רבי היה צריך לומר, נראה כרבי יהודה שיש לאסור את החתיכה הראשונה כשלא ניער בתחילה, ואין נראה כדבריו כשניער בתחילה, משום שבמקרה זה יש להתיר גם את החתיכה הרשונה וגם את שאר החתיכות].

וזה תקציר הסוגיה:

טיפת חלב שנפלה על החתיכה. לר' יהודה, החתיכה הראשונה אוסרת השאר. לחכמים, החתיכה הראשונה אוסרת רק אם נתנה טעם, וכשאין בה לתת טעם בשאר, מותר.

ללא ניעור האיסור לא מתפשט לשאר. אפשר לסוחטו אסור משמעו, שאין האיסור פוקע מהחתיכה הראשונה. אפשר לסוחטו מותר משמעו, שהאיסור פוקע מהחתיכה הראשונה.

לרבי יהודה, אף אם ניער מתחילה עד סוף, אסור, כי אנו חוששים שלא ניער יפה. ואפשר לסוחטו אסור, ובכל אופן החתיכה הראשונה אוסרת את השאר.

לחכמים, אף אם ניער בסוף, מותר, כי אין בטיפת החלב כדי לתת טעם בכל. ואפשר לסוחטו מותר, ובכל אופן החתיכה הראשונה אינה אוסרת את השאר.

לרבי, אם לא ניער ולא כיסה מותר, כי האיסור לא מתפשט.

לרבי, אם ניער בסוף ולא בתחילה, אסור, כי החתיכה הראשונה אוסרת השאר. כרבי יהודה שאפשר לסוחטו אסור משמעו, שהאיסור אינו פוקע מהחתיכה הראשונה, וכשלא ניער בתחילה סובר בזה כרבי יהודה.

לרבי, אם ניער מתחילה עד סוף, מותר, כי אין בטיפת החלב כדי לתת טעם בכל. כחכמים שאפשר לסוחטו מותר משמעו, שהאיסור פוקע מהחתיכה הראשונה, וכשניער בתחילה סובר בזה כחכמים.

מקשה רב אחד מדפתי, אולי לפי כולם אפשר לסוחטו אסור, והחתיכה הראשונה אסורה. לרבי יהודה חוששים שלא ינער יפה, ואף אם ניער בתחילה, השאר אסור, כי מין במינו אוסר הכל. לחכמים אין חוששים שלא ינער יפה, ואף אם ניער בסוף, השאר מותר, כי מין במינו בטל.

דוחה רבינא את דבריו, לפי רבי, במקרה שניער בתחילה, יש להתיר את הכל, גם את החתיכה הראשונה. כיון שכן, אי אפשר לומר שרבי סובר כרבי יהודה אם ניער בסוף, וכרבנן אם ניער בתחילה, שהרי לפי רב אחא מדפתי, לרבנן אם ניער בתחילה, החתיכה הראשונה אסורה, ולרבי היא מותרת.

כיון שכן, היה רבי צריך לומר, סובר אני כרבי יהודה כשלא ניער בתחילה שיש לאסור הכל, גם את החתיכה הראשונה, ואינני סובר כרבי יהודה במקרה שניער בתחילה, שרבי יהודה סובר שיש לאסור הכל, גם את החתיכה הראשונה, וגם חכמים סוברים שיש לאסור את החתיכה הראשונה, ורבי סובר, שאם ניער בתחילה, יש להתיר את הכל גם את החתיכה הראשונה.

הרמב"ם פסק כרבי שהכריע בין שיטות רבי יהודה וחכמים. אם ניער בסוף ולא בתחילה, אסור, כי החתיכה הראשונה אוסרת השאר, כרבי יהודה שאפשר לסוחטו אסור משמעו, שהאיסור אינו פוקע מהחתיכה הראשונה, ובמקרה שלא ניער בתחילה יש לסבור בזה כרבי יהודה. ואם ניער מתחילה עד סוף, מותר, כי אין בטיפת החלב כדי לתת טעם בכל, כחכמים שאפשר לסוחטו מותר משמעו, שהאיסור פוקע מהחתיכה הראשונה, ובמקרה שניער בתחילה יש לסבור בזה כחכמים.

אף שרבי אמר את דבריו בשיטת רבי יהודה הסובר מין במינו אינו בטל בכל שיעור, ואנו פוסקים כרבנן שמין במינו בטל בשישים, הרמב"ם פסק כרבי על פי שיטת רבנן, ובמקרה של תערובת מין במינו האוסר, צריך שישים כדי להתיר את התערובת (מ"מ).

לשון הברייתא חולין (קח,ב):

דתניא: טפת חלב שנפלה על החתיכה, כיון שנתנה טעם בחתיכה - החתיכה עצמה נעשת נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה - דברי ר' יהודה, וחכ"א: עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה - בשלא ניער ושלא כסה, ודברי חכמים - בשניער וכסה. [לרבי יהודה הכל אסור, לחכמים רק אם יש טעם, לרבי כשלא ניער יש להחמיר כרבי יהודה, כשניער יש להקל כחכמים]

השגת הראב"ד:

/השגת הראב"ד/ לתוך המרק וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אנו אומרים שלא שמענו כל החתיכה נעשית נבלה אלא לדעת ר' יהודה דמחמיר מין במינו אבל לרבנן לא [המ"מ תירץ, שלרבי יהודה מין במינו אוסר בכל שהוא, ולרבנן בשישים, ורבי פסק כרבי יהודה במקרה שניער בסוף, ונפסוק את זה בהתאם לשיטת רבנן, שצריך שיהיה שישים כנגד האיסור], ולדברי הכל אם לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות [אכן אם לא היו החתיכות מכוסות כולם במרק, ולא ניער, אין שאר חתיכות נאסרות], ומתניתין הכי משמע טיפת חלב שנפלה ע"ג חתיכה ויש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור ניער את הקדרה אם יש בנ"ט בכל הקדרה כל הקדרה אסורה למה לי ניער את הקדרה והלא החתיכה קבלה טעם חלב ונעשית נבלה בלא ניעור הרי יוצאת מאותה חתיכה רוטב לשאר חתיכות והוא רוטב נבילה אלא ש"מ דבעינן שיצא מן החלב האסור לחתיכות והוא חלב נבילה שקיבל טעם הבשר ואם יש באותו חלב כדי ליתן טעם בכל החתיכות אסורות לרבנן [הראב"ד כתב לעיל, רק אם ניער את הקדירה החתיכה אוסרת את השאר. שואל הראב"ד, והרי יוצא מהחתיכה רוטב אף ללא ניעור, ורוטב זה דינו כנבילה מחמת תערובת החלב, ומדוע רוטב זה לא יאסור את שאר החתיכות? מתרץ הראב"ד, רוטב זה אינו אוסר את שאר החתיכות, ורק אם יצא החלב שנבלע, יש בו כח לאסור את שאר החתיכות. וזה ביאור המשנה לדעת הראב"ד, טיפת חלב שנפלה על החתיכה אוסרת אותה אם נתנה בה טעם, אולם לגבי שאר הקדירה, רק אם ניער ויצא החלב שנבלע לשאר הקדירה, יש בו כדי לאסור את השאר. ע"כ ראב"ד. וצריך להעיר, שיש להבחין בין אם היו החתיכות מכוסות כולן במרק, לבין אם לאו, ורב שאסר הכל אף ללא שיערבב את הקדירה, דיבר שהיו החתיכות מכוסות כולן, ורבי בדעת רבי יהודה דיבר שהיו החתיכות מכוסות במקצתן], ולר"י נמי אף על גב דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה הא אמרינן בגמרא נראין דברי ר"י בשלא ניער והוינן בה מאי לא ניער אי לימא לא ניער כלל מיבלע בלע ולא פליט אלמא אף על גב דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל שאר החתיכות במשהו לא אמרו אלא בשניער והוא תימה שהרי יוצא מן החתיכה רוטב בלא שום ניעור ואם היא נבלה מה צורך לניעור שיצא משם חלב, עכ"ל [הראב"ד מצטט את דברי התלמוד, שלרבי יהודה, אין לאסור את שאר החתיכות אלא אם ניער, והוא שואל שוב, מדוע אם לא ניער יש להתיר את התערובת, והרי יצא מהחתיכה רוטב שדינו כנבילה? הראב"ד נשאר בשאלה. ועל פי מה שכתבנו לעיל, צריך לתרץ, שיש להבחין בין שיטת רב שנזכרה בסוגיה בתחילה, לבין שיטת רבי בדעת רבי יהודה שנזכרה בסוגיה לאחר מכן, ורבי בדעת רבי יהודה אינו סובר כדברי רב חתיכה נעשית נבילה, אלא הוא סובר אפשר לסוחטו אסור, כלומר, רק החלב הבלוע אם ייפלט יאסור את השאר, ולא סתם רוטב שיצא מהחתיכה, והחלב אינו יוצא אלא בניעור].

 

 

היתר אכילת בשר ודגים

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ט,ה): "דגים וחגבים, מותר לאוכלן בחלב...". כלומר, דגים וחגבים, מותר לאוכלם בחלב, מפני שלא גזרו חכמים עליהם, ולא החשיבום כבשר.

בדברי הרמב"ם לא נזכר איסור לאכול דגים ובשר יחדיו. לשון התלמוד פסחים (עו,ב): "ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא [=דג שצלאו בתנור ביחד עם הבשר] - אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [=אסר רבא לאוכלו בחלב]. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר [=מר בר רב אשי אסר לאכול אפילו את הדג עצמו במלח, שמאחר שהדג נצלה ביחד עם בשר בתנור אחד, אם יאכלנו יגרום הדבר לריח הפה ולצרעת]". (ע"כ תלמוד) את דעת רבא בסוגיה פסק הרמב"ם להלן הלכה כג: "פת שאפיה עם הצלי, ודגים שצלין עם הבשר – אסור לאוכלן בחלב". אולם את דעת מר בר רב אשי לא כתב הרמב"ם, משום ידיעותיו הרפואיות על כך, שלא ראה שאכילת דג ובשר גורמים לצרעת, ודברי התלמוד נאמרו כהדרכה רפואית ולא כהדרכה הלכתית.

למרות שמבחינה הלכתית הדבר מותר לכתחילה, מצאנו לחכמי תימן שהעידו על מנהג תימן שראוי להמנע מכך. הרב אברהם חממי העיד בשם מהר"י קאפח, שבתימן אמנם לא ייעדו כלי מיוחד לבישול דגים, ובישלום בכלי בשרי או חלבי, אולם הקפידו שלא לאוכלם יחד (ברכת משה פרק ו הערה יד). והרב צדוק כתב בביאורו: "ועם כל זה [=שמבחינה הלכתית מותר לאכול בשר ודגים] מנהגנו היה שלא לבשל ולא לאכול בשר ודגים יחד, והיו רבותינו מסבירים משום שבשר טבעו חם ודגים קר, ובשל הניגוד שבטבעם הוא שחששו שקשה לבריאות". וידידי ר' משה ירימי סיפר, שכבר אירעו מקרים במשפחתו, שבעקבות אכילת בשר ודגים יחדיו, לא יכלו להזהר מהעצמות של הדג, והם נתקעו בגרון, והוזקקו לטיפול רפואי בעקבות כך. וידידי ר' שלום פנחס כהן העיד בשם מהר"י קאפח, שהדבר מותר לכתחילה כפי ההלכה, ואין לקבוע בדבר זה מנהג תימן, אלא יש לנהוג כפי פשט ההלכה.

 

 

אימתי הוא גמר יצירת הביצה, לגבי טריפה, נבילה, ובשר בחלב

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ג,ז; ג,י; ט,ה):

[ג,ז] ייראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאין במעיהן – כאוכל קרבי דגים, ולוקה מן התורה; וכן ביצי העוף התלויות באשכול, שעדיין לא פירשו ונגמרו – האוכל אותן לוקה, כאוכל בני מעיים שלהן.

[ג,י] בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף – אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת.

[ט,ה] ...והשוחט עוף, ונמצא בו ביצים גמורות – מותר לאוכלן בחלב.

נוסח ההלכות מבואר:

[ג,ז] ייראה לי [=הוראת הרמב"ם מסברתו] שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהן [=בשחלות][1] – מאחר שהביצים מחוברות לגוף הדגים ואין להם קליפה, האוכל אותם נחשב כאוכל קרבי דגים [=אברים פנימיים], ולוקה מן התורה. וכן ביצי עוף התלויות באשכול [=בשחלות, מקום הווצרות הבצים בעוף], שעדיין לא פירשו ולא נגמרה יצירתן [=לא נשלמה יצירת החלבון והחלמון והתקשתה הקליפה וניתקו הבצים מהאשכול][2] - האוכל אותן לוקה, כאוכל בני מעיים שלהן[3].

[ג,י] בהמה טהורה שנטרפה [=נפגעה באחד מהאיברים שסופה למות מכך], חֲלָבָהּ אסור כַּחֲלֵב בהמה טמאה, שמאחר שהחלב נוצר בבהמה האסורה באכילה, והתמצה [=נסחט] מאבריה האסורים באכילה, הרי הוא אסור כמותה. וכן ביצת עוף שנטרף [=נפגע באחד מהאיברים שסופו למות מכך], הרי היא אסורה באכילה כביצת עוף טמא, שמאחר שהביצה גדלה ונוצרה מאברי העוף שנטרף[4], הרי היא אסורה באכילה כמותו[5]. נתנבל העוף [=מת כתוצאה משחיטה פסולה] - אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק [=שקליפתה קשה], הרי זו מותרת באכילה, מפני שלא גדלה ולא נוצרה באיסור[6].

[ט,ה] השוחט עוף, ומצא בו ביצים גמורות [=שנשלמה יצירת החלבון והחלבון, אף שהקליפה עדין לא התקשתה][7] - מותר לאוכלן בחלב, מפני שכבר אינן נחשבות כחלק מהבשר של העוף, אלא כבצים.

הערות:

[1] אֵיבָר בּגוּף הנקֵבה בּבַעלֵי חיים ובִצמחים שהבֵּיצִיות מִתפּתחות בּו (מילון אבניאון).

[2] ראה להלן הלכה ג,י והערה 6, ביצה הנמצאת בעוף שנתנבל בשחיטה, רק אם נגמרה יצירת הביצה לגמרי והתקשתה הקליפה, רק אז היא נחשבת כעומדת בפני עצמה, ולא חל עליה האיסור של נבילה כמו העוף שבו נוצרה. וכשם שלגבי איסור נבילה צריך שתתקשה קליפת הביצה ותיגמר יצירתה לגמרי, כך לגבי איסור טריפה, בהלכה שלפנינו, צריך שתתקשה קליפת הביצה ותתנתק הביצה מהאשכול, כדי שלא יחול עליה איסור טריפה. וראה עוד להלן (ט,ה), שלגבי איסור בשר בחלב יש להקל, ואם נשלמה יצירת החלבון והחלמון, אף שעדין לא התקשתה הקליפה, מותר לאכול את הביצה בחלב, וכבר אינה נחשבת כבשר.

[3] אם הוא עוף טמא, האוכל את הביצים שבאשכול לוקה משום אוכל בשר עוף טמא, ואם הוא עוף טהור, האוכל את הביצים [=החלמונים] שבאשכול לוקה משום אוכל טריפה, מפני שדינם כבשר הפורש מן החי שהוא טרפה, כמו שיתבאר להלן (ד,י).

נוסח כתבי יד תימן: "וכן ביצי העוף התלויות באשכול". נוסח הדפוס: "וכן ביצי העוף הטמא התלויות באשכול". וכאמור, גם אם הוא עוף טהור, הביצים שלו נחשבות כבשרו, וכבשר הפורש מהחי, שהוא טריפה, ולוקה.

[4] לשון המשנה עדויות (ה,א): "ומודים [בית שמאי ובית הלל] בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור".

[5] אף על פי שאין טריפה יולדת, אבל כל מה שכבר היה באותה טעינה באשכול שלה היא מטילה אף שנטרפה, על כן כיון שהביצה התפתחה וגדלה מבשר של טריפה אסורה (הרב צדוק).

[6] כתב הרמב"ם בפה"מ עדויות (ה,א): "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]".

נוסח ההלכה שלפנינו על פי כתבי יד תימן: "בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף - אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת". סוף ההלכה, מהמילים נתנבל העוף... הושמט בדפוס. וראה בילקוט שינויי נוסחאות ברמב"ם פרנקל, שכן הוא הנוסח ברוב כתבי היד, ורק בכתבי יד אשכנזים הושמט משפט זה. גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן.

וכן להלן בהלכה יט, נוסח כתבי יד תימן: "לפיכך אין לוקחין ביצים מן הגוים - אלא אם היה מכיר אותן, ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור; ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה". ובדפוס הנוסח שם: "ואין חוששין להן שמא הן ביצי טרפה או ביצי נבלה". גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן. היוצא משינויי נוסח אלו, לפי נוסח כתבי יד תימן ביצת נבילה מותרת, ואילו לפי נוסח הדפוס היא אסורה.

מקור ההלכה שלפנינו הוא משנה עדויות (ה,א), לפי נוסח כתבי יד תימן פסק הרמב"ם כבית שמאי, ואילו לפי נוסח הדפוס פסק הרמב"ם כבית הלל. במשנה נזכרו כמה הלכות, והיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, בחלקם פסק הרמב"ם כבית הלל ובחלקם כבית שמאי.

לשון המשנה עדויות (ה,א): "רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל דם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין [דם הנבילה כב"ש, אבות הטומאות א,ד] ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי בית הלל אוסרין ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור [ביצת נבילה כב"ש בנוסח כ"י תימן, מאכלות אסורות ג,י] דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה [דם נוכרית כב"ה, מטמאי משכב ומושב ב,יד. דם טהרה של מצורעת כב"ה, מטמאי משכב ומושב ה,ה] אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה [פירות שביעית כב"ש, שמיטה ויובל ו,טו] החמת בית שמאי אומרים צרורה עומדת ובית הלל אומרים אף על פי שאינה צרורה".

מלשון הרמב"ם שם בפה"מ משמע, שבביצת נבלה הלכה כבית שמאי, מפני שהרמב"ם כתב בסתם את דעת בית שמאי, ומלשונו משמע שכך היא ההלכה, וזה לשונו בפה"מ: "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]". נמצא שנוסח כתבי יד תימן מתאים לדעת הרמב"ם בפה"מ.

וראה עוד במאירי ביצה (ג,ב) שכתב, שבירושלמי ביצה (א,א) נאמר על המשנה בעדויות (ה,א), בית הלל כמשנה הראשונה ובית שמאי כמשנה האחרונה [למשנה ראשונה והיא אותה שנאמרה במסכת עבודה זרה (לה,ב) שהחלב הכנוס בתוך הקיבה אינו נחשב כפרשא דעלמא, אבל למשנה אחרונה אמרו עליה שנחשב כפרש, ביצת נבילה מותרת הואיל ונגמרה בקליפתה], כלומר שגם בית הלל חזרו להורות בזה כבית שמאי, ולפיכך בדבר זה הלכה כבית שמאי. [כך היא גירסת המאירי בירושלמי, הערת המהדיר, ולפנינו בהיפך].

וראה עוד בדברי מהר"י קאפח (הערה יד) שכתב, גם אם נגרוס בהלכה יט שחוששים שמא הם ביצי נבלה, אפשר לפרש, שמדובר שם בעוף שנתנבל בחייו, כגון שניקב הושט, כך שהביצה שנוצרה ממנו ינקה ונוצרה מאיברי העוף האסור, ולפיכך היא אסורה, ואילו בהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם "נתנבל העוף" וכפי שהסביר הרמב"ם בפה"מ שנתנבל העוף בשחיטה, ונמצא שלא ינקה הביצה מאיברי העוף האסורים ולפיכך היא מותרת.

ולעומת כל הנזכר לעיל, כתב המ"מ: "ויש מיעוט ספרים כתוב בהן כאן, אם נתנבל העוף ונמצא בה ביצה גמורה הנמכרת בשוק הרי זו מותרת, וטעות סופר הוא".

[7] לשון התלמוד ביצה (ז,א), השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב, רבי יעקב אומר אם היו מעורות בגידים אסורות. והלכה כתנא קמא. לפי רבי יעקב אם היו מעורות בגידים אסורות, משמע מכך, לפי תנא קמא אף שמעורות באשכול אם נגמרה יצירת הביצה מותר. וכתב הרשב"א ז"ל, איזו היא ביצה גמורה כל שיש לה חלבון וחלמון אף על פי שמעורות בגידין. אין לה אלא חלמון עדיין היא בשר וכגוף העוף ואסור לאכלה בחלב. ואם ירצה לאוכלה, טעונה מליחה לקדרה כדין בשר (מ"מ).

לגבי איסור בשר בחלב חכמים הקלו, ואם יש בביצה חלבון וחלמון, אף שקליפתה עדין רכה, כבר החשיבוה חכמים שאינה בשר. ולעומת זאת, לגבי איסור נבילה או טריפה חכמים החמירו, ורק אם התקשתה קליפת הביצה פרח ממנה איסור זה. ראה לעיל (ג,ז): "יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאין במעיהן – כאוכל קרבי דגים, ולוקה מן התורה; וכן ביצי העוף התלויות באשכול, שעדיין לא פירשו ונגמרו – האוכל אותן לוקה, כאוכל בני מעיים שלהן". ובהלכה שם הרמב"ם הצריך שתהליך יצירת הבצים יושלם והביצה תתנתק מהאשכול. וראה עוד לעיל (ג,י והערה 6 ביצה הנמצאת בעוף שנתנבל בשחיטה, רק אם נגמרה יצירת הביצה לגמרי והתקשתה הקליפה, רק אז היא נחשבת כעמודת בפני עצמה, ולא חל עליה האיסור של נבילה כמו העוף שבו נוצרה. וכאמור, לגבי איסור בשר בחלב, כבר קודם שהתקשתה הקליפה, אם יש לה חלבון וחלמון, כבר אינה נחשבת כבשר.

בְּשַׂר חַיָּה בְּחָלָב, האם אסור מהתורה, הרמב"ם שינה את דעתו פעמיים

בהודעה הבאה נעקוב אחרי דעת הרמב"ם, בסוגיית איסור בשר בחלב, האם רק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה, או שמא גם בשר חיה בחלב אסור מהתורה. בדברינו נצביע על חזרה כפולה בדעת הרמב"ם. בתחילה סבר שגם בשר חיה בחלב אסור מהתורה, לאחר מכן סבר שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה, לאחר מכן סבר שוב שגם בשר חיה בחלב אסור מהתורה, ולאחר מכן סבר שוב שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה.

נושא זה הוא מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, לדעת רבי יוסי הגלילי גם בשר חיה בחלב אסור מהתורה, ואילו לדעת רבי עקיבא רק בשר בהמה אסור בחלב מהתורה.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ט,ג-ד), על פי כתבי יד תימן:

[ג] אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) – וגדי הוא כולל ולד השור וולד השה וולד העז, עד שיפרוט ויאמר גדי עיזים; ולא נאמר "גדי בחלב אימו", אלא שדיבר הכתוב בהווה.

אבל בשר בהמה טהורה שבישלו בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה שבישלו בחלב בהמה טהורה – מותר לבשל, ומותר בהניה; ואין חייבין על אכילתו, משום בשר בחלב. [ד] וכן בשר חיה.

ועוף, בין בחלב בהמה בין בחלב חיה – אינו אסור באכילה מן התורה; לפיכך מותר לבשלו, ומותר בהניה. ואסור באכילה מדברי סופרים – כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, ויאכלו בשר טהורה בחלב טהורה: שהרי אין משמע הכתוב, אלא גדי בחלב אימו ממש. לפיכך אסרו כל בשר בחלב.

נוסח ההלכות מבואר:

[ג] אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בַּחֲלֵב בהמה טהורה, שנאמר "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). 'גדי' שנזכר בפסוק הכוונה לבשר מכל סוגי הבהמות, כגון ולד השור או ולד השה או ולד העז[1], אלא אם כן נזכר בפסוק 'גדי עיזים' שאז הכוונה לולד העז בלבד, הנקרא בקטנותו גדי. ומה שהזכיר הפסוק "גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", משום שדיבר הכתוב בהווה. אבל בשר בהמה טהורה שבישלו בַּחֲלֵב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה שבישלו בַּחֲלֵב בהמה טהורה - מותר לבשלו, ומותר בהנאה; ואין חייבים על אכילתו, משום בשר בחלב. אולם פשוט וברור, שיש לאסור את אכילתו משום הבשר או החלב הבאים מבהמה טמאה.

[ד] וכן בשר חיה ועוף[2], בין בַּחֲלֵב בהמה בין בַּחֲלֵב חיה - אינו אסור באכילה מן התורה; לפיכך מותר לבשלו, ומותר בהנאה [=שלא בדרך אכילה, כגון שישתמש בו או ימכרנו], אבל הוא אסור באכילה מדברי סופרים - כדי שלא יתפשט היתר אצל המון העם, לאכול גם בשר בהמה טהורה בחלב טהורה, משום מחשבה מוטעית שלא אסרה התורה אלא את הגדי בחלב אמו ממש, כפי המשמעות הפשוטה של הפסוק, ונמצא שהם עוברים על איסור בשר בחלב שאסרה התורה, ולפיכך אסרו חכמים לאכול את כל סוגי הבשר בחלב, שלא יגיעו לכך.

הערות:

[1] עגל קטן, פר או שור גדול,  פר זכר, פרה נקבה. שה או כבש קטן, איל גדול, איל זכר, רחל נקבה. גדי קטן, עז או שעיר גדול, תיש זכר, עז נקבה (על פי הלכות מעשה הקרבנות א,יד; טז,א).

[2] בכתבי יד תימן, המילים "וכן בשר חיה" מופיעות בסוף ההלכה הקודמת, וההלכה שלפנינו מתחילה במילה "ועוף". ונראה שהוא שריד ממהדורה ראשונה, בה סבר הרמב"ם שבשר בהמה או חיה בחלב אסורים מהתורה, כדעת רבי יוסי הגלילי (משנה חולין ח,ד). אולם לאחר מכן הרמב"ם חזר לפסוק כדעת רבי עקיבא (שם), הסובר שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה, אולם בשר חיה ועוף בחלב מותרים מהתורה, והעביר את המילים וכן בשר חיה לתחילת ההלכה שלפנינו. וכן הוא הנוסח בשאר כתבי היד ובדפוסים.

מקום נוסף שבו נשארה המהדורה הראשונה, הלכות ממרים (ב,ט), שם נכתב בנוסח כתבי יד תימן: "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה – מה הוא זה שהזהירה תורה "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה. כיצד: הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב – בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה – הרי זה מוסיף". היוצא מההלכה שם, בין בשר בהמה ובין בשר חיה, אסורים בחלב, בבישול ואכילה, מהתורה.

וכבר נשאל ר' יהושע הנגיד [דור חמישי לרמב"ם] על הסתירה (תשובות ר' יהושע הנגיד, סי' לב), שבהלכות מאכלות אסורות נאמר שבשר חיה בחלב אסור מדברי חכמים, ואילו בהלכות ממרים נאמר שבשר חיה בחלב אסור מהתורה. והשיב, כי הנוסח בהלכות ממרים טעות, ובספרים המדוייקים, מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בין בשר השור בין בשר השה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה.

מקום נוסף שבו נשארה המהדורה הראשונה, להלן הלכות כו-כז: "[כו] מי שאכל גבינה או חלב תחילה – מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר. ובמה יקנח פיו – בפת או בפירות, שלועסן ובולען או פולטן; ובכול מקנחין את הפה – חוץ מתמרים או קמח או ירקות, שאין אלו מקנחין יפה. [כז] במה דברים אמורים, בבשר בהמה או חיה; אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים.

מקום נוסף שבו נשארה המהדורה הראשונה, הקדמה לפה"מ (מהדורת מהר"י קאפח, עברית בלבד, עמ' יב), שם כתב הרמב"ם: "הלא תראה שבשר עוף בחלב הוא גזרה מדרבנן להרחיק מן העבירה, ואינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה [במהדורה ראשונה, בהמה וחיה], ואסרו חכמים בשר עוף כדי להרחיק מן הדבר האסור". מקום נוסף, פה"מ עדויות (ה,ב), שם כתב הרמב"ם: "בשר עוף בחלב אינו מן התורה". והרמב"ם לא הזכיר שגם בשר החיה אינו מן התורה, כי בתחילה סבר שבשר החיה אסור בחלב מהתורה. ואף שיש לטוען לטעון, כי שם במשנה נזכר רבי יוסי, והוא רבי יוסי הגלילי, מכל מקום היה לרמב"ם להזכיר, שלהלכה גם בשר חיה אסור מחכמים. מקום נוסף, הלכות עדות (י,ג): "עבר על עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה, הרי זה פסול מן התורה; ואם היה החיוב שבה מדבריהם, הרי זה פסול מדבריהם. כיצד: אכל בשר בהמה בחלב, ...הרי זה פסול לעדות מן התורה. אבל אם אכל בשר עוף בחלב, ...הרי זה פסול לעדות מדבריהם". ולא הזכיר הרמב"ם שגם בשר החיה אינו מן התורה.

וביאר מהר"י קאפח (הערה ד): "רבנו בצעירותו היה סבור שאין הלכה כרבי עקיבא, אלא הלכה כר' יוסי הגלילי שבשר חיה דאוריתא, והטעם שפסק במהדורה קמא נגד רבי עקיבא ולכאורה נגד הכלל הלכה כרבי עקיבא מחברו, משום דסבר דרבי יהודה בן בתירא (בחולין) בדף קטז א, ורבי יוסי, הוו להו תרי נגד רבי עקיבה, והדר סבר שאין רבי יהודה בן בתירא מצטרף לרבי יוסי להיות שנים, משום דרק לוי חשב כך, ואין ראיה דרבי יהודה בן בתירא סבר הכי, ולפיכך חזר לפסוק כרבי עקיבא... [כאן הזכיר מהר"י קאפח את כל הדוגמאות שהזכרנו לעיל, ולבסוף כתב], ולאחר שחזר לפסוק כרבי עקיבא לא הגיה ולא תקן בהם, כי אינם מקום הדין, אלא נאמרו דרך הדגמה בלבד".

לשון המשנה חולין (ח,ד. בתלמוד קיג,א): "בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה... רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינם מן התורה, שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר נאמר (דברים י"ד) לא תאכלו כל נבלה ונאמר (שם) לא תבשל גדי בחלב אמו, את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב, עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב תלמוד לומר בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "ר' עקיבה סובר שחיה ועוף אסור לאכלן בחלב מדרבנן ומותר לבשלן לפי שלא אסר הכתוב אלא בשול בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. ור' יוסי הגלילי סובר שבשר חיה אסור לבשלו בחלב מן התורה כמו שמתבאר מדבריו, ובשר עוף מותר בחלב ואפילו מדרבנן לפי שאינו סובר לגזרה זו. והלכה כר' עקיבה".

תלמוד עם פירוש רש"י (חולין קטז,א): "רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר לא תאכלו. מאי איכא בין רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא! איכא בינייהו חיה, רבי יוסי הגלילי סבר: חיה דאורייתא [דכל שהוא אסור משום נבלה נוהג בו בשר בחלב חוץ מן העוף שאין לו חלב אם], ור' עקיבא סבר: חיה דרבנן; איבעית אימא: עוף איכא בינייהו, ר' עקיבא סבר: חיה ועוף אינן מן התורה - הא מדרבנן אסירי, ור' יוסי הגלילי סבר: עוף אפילו מדרבנן נמי לא אסיר [ר"ע דפריש דאינו מן התורה משמע הא מדרבנן יש לו אבל רבי יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא שרי ליה לגמרי]; תניא נמי הכי [דלרבי יוסי הגלילי אפילו איסורא דרבנן לית ליה בעוף]: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים, לעשות פחמין לעשות ברזל [רבי אליעזר אית ליה מכשירי מצוה דוחין את השבת במצוה שדוחה את השבת ואם אין לו אזמל למולו בשבת כורתין עצים לעשות פחמין ועושין אזמל]. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. לוי איקלע לבי יוסף רישבא [לוי הזדמן לביתו של יוסף צייד העופות], אייתו לקמיה רישא דטיוסא בחלבא [והביאו לפניו ראש של טווס מבושל בחלב], ולא אמר להו ולא מידי, כי אתא לקמיה דרבי, אמר ליה: אמאי לא תשמתינהו? [כאשר בא לוי לפני רבי, שאלו מדוע לא ינדה אותם על מנהג זה] אמר ליה: אתריה דרבי יהודה בן בתירא הוא, ואמינא, דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם [והשיבו רבי, שהם סוברים כרבי יהודה בן בתירא, הסובר כרבי יוסי הגלילי]".

בנוגע לביאור מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבה, הרמב"ם בפה"מ כתב כשני ביאורי התלמוד, כי הם משלימים זה את זה. ולר' עקיבה חיה ועוף אסור לאכלן בחלב מדרבנן ומותר לבשלן לפי שלא אסר הכתוב אלא בשול בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. ואילו לר' יוסי הגלילי בשר חיה אסור לבשלו בחלב מן התורה, ובשר עוף מותר בחלב ואפילו מדרבנן לפי שאינו סובר לגזרה זו.

כאן ראוי לציין, שבהלכה כו, הכס"מ בשם הר"ן דחה את מה שכתבנו, שהלכה כז היא שריד ממהדורה ראשונה, אלא, אף שהרמב"ם פסק שבשר חיה בחלב אינו אסור מהתורה, הוא כתב בהלכה כז להשוות את דין בשר החיה לבשר הבהמה לגבי זה שאם אכל גבינה ורצה לאכול בשר בהמה או חיה צריך נטילת ידים וקינוח הפה, משום שבשר החיה דומה לבשר הבהמה ויבואו בני אדם להחליף ביניהם.

עוד ראוי לציין, שהרב שילת בהערותיו על משנ"ת מהדורתו, הקשה על שיטת מהר"י קאפח, שסברת הרמב"ם במהדורה הראשונה שבשר בהמה או חיה בחלב אסורים מהתורה, משום שסבר בתחילה כדעת רבי יוסי הגלילי (משנה חולין ח,ד), מדברי הרמב"ם בפה"מ חולין (ח,ד), שם הרמב"ם כתב והלכה כרבי עקיבה, ולא נמצא בפה"מ שם סימן מחיקה, שהלכה כרבי יוסי הגלילי. ואם הרמב"ם בתחילת כתיבתו את פה"מ סבר כדעת רבי יוסי הגלילי כפי שכתבנו לעיל, היאך בכתיבתו את פה"מ למסכת חולין הוא סובר כדעת רבי עקיבא, ולאחר מכן בהלכות מאכלות אסורות והלכות ממרים על פי נוסח כתבי יד תימן, הוא סובר כדעת רבי יוסי הגלילי, והרי כבר בפה"מ חולין חזר בו הרמב"ם ופסק כרבי עקיבא.

וצריך לבאר שהלכה זו היתה מסופקת ביד הרמב"ם, והוא שינה את דעתו פעמיים, ובתחילת פה"מ הרמב"ם כתב כדעת רבי יוסי הגלילי שבשר בהמה או חיה בחלב אסורים מהתורה, כסתמות הסוגיה בחולין (קטז,א), אולם כשהגיע הרמב"ם בפה"מ למסכת חולין הוא חזר בו לפסוק כדעת רבי עקיבא כפשט המשנה, שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה. לאחר מכן במשנ"ת הרמב"ם חזר בו שוב ופסק כדעת רבי יוסי הגלילי וכך סגנן את הלכותיו, ולאחר מכן הרמב"ם חזר בו שוב ופסק כרבי עקיבא, וזוהי דעתו האחרונה של הרמב"ם, והוא תיקן בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות ממרים כדעת רבי עקיבא, והשאיר את שאר המקומות כדעת רבי יוסי הגלילי. נראה שרק באופן זה אפשר ליישב את שינוי הגירסאות הנמצאות בספרי הרמב"ם.

בתחילה, בשר הנמצא מושלך, או ביד גוי, היה מותר

בהודעה הבאה נכתוב ביאור לשתי הלכות בדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, שם כתב את דין תורה ואת איסור חכמים, אודות בשר הנמצא מושלך בשוק או ביד גוי, במקום שרוב החנויות הם של ישראל המוכרים בשר כשר. בביאור ההלכות הבאנו את שיטת המפרשים בדעת הרמב"ם, שלפי דין תורה, יש להשוות בין בשר הנמצא מושלך בשוק, לבין בשר הנמצא ביד גוי, ואם רוב החנויות הם של ישראל המוכרים בשר כשר, אותו בשר מותר באכילה. ולעומת זאת, לדעת מהר"י קאפח, אין להתיר בשר הנמצא ביד גוי אלא אם כל החנויות מוכרות בשר כשר. כדי לבאר כראוי את ההלכות, ציטטנו גם את מקורות ההלכה, וביארנו כיצד הרמב"ם פסק אותם להלכה.

לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ח,יא-יב:

עשר חנויות, תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח בשר מאחת מהן, ואין ידוע ממי לקח – הרי זה אסור. אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, הלוך אחר הרוב: אם היו רוב המוכרין גויים, אסור; ואם היו רוב המוכרין ישראל, מותר. וכן בשר הנמצא ביד גוי – אם היו מוכרי הבשר ישראל, מותר.

זה הוא דין תורה; וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי – אף על פי שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל.

ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו, ונעלם מן העין – אסור: אלא אם כן היה לו בו סימן, או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום.

נוסח ההלכות מבואר:

[יא] מקום שיש בו עשר חנויות, תשע מוכרות בשר שחוטה [=בשר של בהמה שנשחטה כראוי] ואחת מוכרת בשר נבילה [=בשר של בהמה שלא נשחטה], וקנה בשר מאחת החנויות, ואינו זוכר ממי קנה – הבשר שקנה אסור באכילה, משום הכלל: 'כל הקבוע כמחצה על מחצה הוא'[1]. שהרי החנויות שקנה מהן קבועות במקומן, והן בעלות חשיבות זהה, ואין המיעוט מתבטל ברוב, ולפיכך יש ספק שקול שמא קנה את הבשר מהחנות האסורה, ולכן הבשר אסור באכילה. אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, שלא קנה אותו מאחת החנויות, כשרותו תיקבע על פי רוב החנויות הנמצאות באותו מקום: אם היו רוב החנויות של גוים המוכרים בשר שאינו כשר, הוא אסור באכילה; ואם היו רוב החנויות של ישראלים המוכרים בשר כשר, הוא מותר באכילה; משום שבמקרה זה הבשר לא נקנה ממקום קבוע, אלא יש עליו את הכלל: 'כל הפורש הרי הוא בחזקת שפרש מהרוב'[2].

[יב] וכן בשר הנמצא ביד גוי, שקנה אותו מאחת החנויות - אם היו רוב מוכרי הבשר ישראלים, מותר באכילה, משום שחזקתו שהגיע מהרוב, ורוב החנויות של ישראלים[3]. כל מה שכתבנו (בהלכות יא-יב) הוא דין תורה; אולם כבר אסרו חכמים את כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי - אף על פי שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל, משום הכלל: 'בשר שנתעלם מהעין אסור באכילה'[4].

[יב] ולא עוד אלא ישראל שקנה בשר מחנות כשירה, והניחו בביתו, ונעלם מן העין [=משך זמן מה לא היה הבשר תחת השגחה, ויש לחשוש שאדם או בעל חיים החליפו בבשר אחר] – אותו בשר אסור באכילה: אלא אם כן יש לו סימן בבשר שבעזרתו מזהה שהבשר לא הוחלף, או שהיתה לו בבשר טביעות עין [=היכרות על סמך ראיית העין] ויודע בוודאות שזהו הבשר שהניח שם, או שהיה הבשר צרור וחתום [=בתוך כלי או כיס קשור, והיתה חותמת המוטבעת על חומר קשיח בפתח הכלי או הכיס, כך שאם יפתחם החתימה תישבר], שדבר זה מוכיח שזהו הבשר שהניח שם.

הערות:

[1] חמץ ומצה (ב,י); איסורי ביאה (יח,טו).

[2] שבת (ב,כא).

[3] כאשר לא עשינו בעצמנו את מעשה הקנייה מאחת החנויות, אלא מצאנו את הבשר ביד הגוי שהוא עשה את מעשה הקנייה, אנו מתייחסים לבשר כנמצא במקום שאינו קבוע, ולכן כשרותו תיקבע על פי הרוב, ולא על פי הכלל כל קבוע כמחצה על מחצה.

[4] לשון הרמב"ם: "עשר חניות, תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח בשר מאחת מהן, ואין ידוע ממי לקח – הרי זה אסור. אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, הלוך אחר הרוב: אם היו רוב המוכרין גויים, אסור; ואם היו רוב המוכרין ישראל, מותר. וכן בשר הנמצא ביד גוי – אם היו מוכרי הבשר ישראל, מותר".

בתחילה הרמב"ם כתב את דין עשר חנויות, ושם הכלל הוא, כל קבוע כמחצה על מחצה. לאחר מכן הרמב"ם כתב את הדין של בשר המושלך בשוק, ושם הכלל הוא, כל הפורש בחזקת שפרש מהרוב, ולכן אף אם היו בשוק חנויות המוכרות בשר טרף, הולכים אחרי הרוב. לאחר מכן הרמב"ם כתב וכן בשר הנמצא ביד הגוי, ומשגרת הלשון משמע שהוא מדמה מקרה זה למקרה של בשר הנמצא מושלך בשוק, וזהו לשון 'וכן', וכשם שבבשר הנמצא בשוק, אם רוב החנויות של ישראל הבשר מותר, כך בבשר הנמצא ביד הגוי, אם רוב החנויות של ישראל הבשר מותר. כיון שכן, אף שהרמב"ם כתב על בשר שנמצא ביד הגוי 'אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר', אין לדייק מכך שדוקא אם כל מוכרי הבשר ישראל מותר, אלא אף אם היו רוב מוכרי הבשר ישראל מותר. וכך סגננו את ההלכה: "וכן בשר הנמצא ביד גוי, שקנה אותו מאחת החנויות - אם היו רוב מוכרי הבשר ישראלים, מותר באכילה". וכך כתבו המפרשים, ראה מ"מ מהר"ח כסאר ורמב"ם לעם.

במשנה (חולין צג,ב) נאמר: "שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר". משמע מכך, שמותר לקחת בשר מגוי ולאוכלו, במקום שהשוחטים ישראלים... לאחר מכן נאמר בתלמוד (חולין צה,א): אמר רב: בשר, כיון שנתעלם מן העין – אסור [לפי רב בשר שנעלם מהשגחתו של ישראל אסור באכילה]. מיתיבי, רבי אומר: מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד עובד כוכבים - מותר! נמצא ביד עובד כוכבים שאני. [מקשה התלמוד, שלפי רבי במקום שבו השוחטים והמוכרים ישראלים מותר לאכול את הבשר גם אם הוא נמצא ביד גוי, אף שנתעלם מהעין? מתרץ התלמוד, מאחר שהוא ביד הגוי, הוא משגיח שלא יתחלף, ואפשר לסמוך על כך]. תא שמע: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספקו אסור, ובנמצא - הלך אחר הרוב! הכא נמי: בנמצא ביד עובד כוכבים. [מקשה התלמוד, והרי בברייתא נאמר, שאם לקח מאחת החנויות, אף שיש רק אחת המוכרת טרף הבשר אסור, אולם אם נמצא הבשר מושלך בשוק, הבשר כשר משום שהולכים אחר הרוב, אף שהבשר התעלם מהעין? מתרץ התלמוד, מה שנאמר בברייתא זו נמצא הבשר, מדובר שנמצא ביד גוי, ואפשר לסמוך עליו שהשגיח שלא יתחלף הבשר].

ירושלמי שקלים (ז,ב), עם ביאור קרבן העדה: "א"ר יוחנן הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא [בשר הנמצא ביד עכו"ם כאילו נמצא ברה"ר אם רוב טבחי ישראל מותר] רבי לעזר בי רבי חגיי הוה מסמך לר' מנא חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק לברא [היה סמיך על רבי מנא וראה עכו"ם אחד חותך בשר מן הסוס ויוצא לחוץ] אמר ליה הדא היא דאמר רבי יוחנן הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא [אמר ליה הא דאמר רבי יוחנן הנמצא ביד עכו"ם כנמצא ברה"ר ומותר, אמאי ניחוש דלמא מן בהמתו חתך, ואפי' מקולין וטבחי ישראל נינהו יש לאוסרו] א"ל כן אמר רבי יוסי רבי והן שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל [אמר ליה הכי אמר רבי יוסי רבי, והוא שראו העכו"ם יוצא מן המקולין של ישראל אז סמכינן להתירו] חד בר נש בציפורין אזיל בעי מיזבון קופד מן טבחא ולא יהב ליה [חד בר נש, אדם אחד בציפורי הלך ליקח בשר מן הטבח ולא נתן לו] אמר ליה לחד רומיי ואייתי ליה [אמר ליה לחד עכו"ם שיקח לו והביא לו] אמר ליה לא נסבית על כרחיה [א"ל האי בר נש לטבח לא לקחתי בעל כרחך ממך שהעכו"ם הביא לי] אמר ליה ולאו בשר דנבילה יהבית ליה [אמר הטבח ולאו בשר נבילה מכרתי להעכו"ם] רבי ירמיה בשם ר' חנינה מעשה בא לפני ר' [מעשה זה בא לפני רבי, ושאל לו אם נאמן הטבח לאסרו] ואמר לא כולא מיניה מיסר מקולין דציפורין [ואמר רבי, לאו כל כמיניה לאסור מקולין דציפורי, וכיון שלא הכריזו טריפה בו ביום הבשר מותר] רב נחת לתמן חמתון מקילין וחמר עליהן [רב ירד לבבל, ראה אותן שהן מקילין באיסור בשר להניחו ביד עכו"ם והחמיר עלייהו ואסר כל בשר שנתעלם מן העין וכדמסיק]".

לפי הבבלי, הוראת רב אינה סותרת את דברי הברייתא בדין עשר חנויות, ומה שנזכר בברייתא בשר הנמצא מושלך הלך אחר הרוב, מדובר שנמצא הבשר ביד גוי, ואפשר לסמוך עליו שישגיח שלא תתחלף חתיכת הבשר, ואילו דברי רב שאסר בשר שנעלם מהעין נאמרו כשמצא בשר שאינו יודע מה כשרותו, ואפילו גוי אינו מעיד על כשרותו. ואילו לפי הירושלמי, הוראת רב סותרת את דברי הברייתא שנאמרו בדין עשר חנויות, כי רב אסר כל בשר שהתעלם מהעין, אף אם רוב החנויות של ישראל. הירושלמי שם הביא מעשה של ישראל שלקח בשר מגוי שקנהו מישראל, וטען הטבח המוכר שהוא טרף, ובעקבות כך באו דברי רב האוסר כל בשר שהתעלם מהעין. וכל שכן בשר הנמצא ביד גוי שהוא אסור.

הרמב"ם העדיף לפסוק את שיטת רב כפי שהיא בירושלמי, כי לשיטה זו נבאר את הברייתא של עשר חנויות כפשוטה, וכשנאמר בברייתא ובנמצא הלך אחר הרוב, לא מדובר בבשר הנמצא ביד גוי שהוא ישמרנו, אלא בבשר הנמצא מושלך בשוק, ומדובר קודם תקנת רב לאסור כל בשר שנעלם מהעין. כשם שבבשר הנמצא בשוק, קודם תקנת רב,  הולכים אחר רוב החנויות, כך בבשר הנמצא ביד גוי, קודם תקנת רב, הולכים אחר רוב החנויות, וכפי שכתבנו לעיל, ואין לדייק מהרמב"ם שבבשר הנמצא ביד גוי צריך שכל המוכרים יהיו ישראלים. אולם לאחר תקנת רב, כל בשר שהתעלם מהעין אסור, וממילא אף בשר הנמצא ביד גוי אסור, ומעולם לא עלתה על דעתו של רב, שנסמוך על עדות הגוי להכשיר הבשר, כדברי הבבלי.

ולעומת ביאור זה בדעת הרמב"ם שכתבנו כשיטת המפרשים, לדעת מהר"י קאפח (הערה טו) יש לפרש את ההלכה באופן אחר, והרמב"ם דקדק בלשונו, ובבשר הנמצא ביד גוי לא כתב אם היו רוב מוכרי הבשר ישראל, אלא בבשר הנמצא ביד גוי צריך שכל המוכרים של הבשר יהיו ישראל. בנוסף לכך, הכלל כל הפורש בחזקת שפרש מהרוב, קיים רק כאשר הבשר נמצא מושלך בשוק, במקום שבו קיימת המציאות של רוב חנויות של ישראל ומיעוט חנויות של גוי, ולכן הרמב"ם הוסיף מילים אלו שאינן מופיעות בתלמוד, אבל אם הבשר כבר הוצא מהשוק והגיע לרשות הגוי, אי אפשר לומר עליו את הכלל שהולכים אחר הרוב, אלא כלפיו יהיה הכלל כל קבוע כמחצה על מחצה.

וזה לשון מהר"י קאפח (הערה טו): "זהו נוסח כל ההלכה מן עשר חניות עד זה הוא דין תורה בכל כ"י וקטעי כ"י שברשותי, ובנדפס שבשו כאוות נפשם ועליהם נאמר יד לספרים תקצץ, הוסיפו שכל הקבוע כמחצה על מחצה, הוסיפו דכל דפריש מרובא פריש, ומעולם לא כת"ר מלים ארמיות בספר זה, הוסיפו ואינו יודע ממי לקח, ובכך הרסו את ההלכה. ולקמן אביא כל נוסחת הדפוסים כלשונם המשובש. והנה בריתא דעשר חנויות הובאה בש"ס שלש פעמים בפסחים דף ט ובחולין דף צה ובנדה דף יח, ובשום מקום אין המלים מושלך בשוק, וכבר העירותי בהלכות חמץ ומצה פ"ב ראה שם מהדורתי אות כב ואות כח. ומרנן ורבנן גאוני עולם המ"מ והכס"מ לא שתו לבם למלים הללו שהם תוספת נופך של רבנו, והמ"מ שינה והגיה את נוסח ההלכה כדי להתאימה להבנתו, והכס"מ אמנם חלק עליו וסבר שאין לשנות נוסח הלכה אך עקרה ותלשה ממקומה ושתלה במקום אחר כדי שתתאים להבנתו. ואחר הסליחה רבה לא זו הדרך ולא זו העיר, ודברי רבנו נאים ויאים כפי שהם. והנה שטת רבנו כפי שבארתי שם דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא כל זמן שהפורש עדין נמצא במקום הרוב מושלך בשוק, אבל אם פירש הפורש ממקום הרוב איבד הרוב את זכותו, ושלט כלל אחר והוא כל הקבוע כמחצה על מחצה. וגם כאן כח שליטתו של הרוב הוא רק כשהפורש עדין מושלך בשוק. ובשר הנמצא ביד גוי שבסוף ההלכה אינו שייך לעשר חנויות, אלא מדובר שכל הטבחים כל המקולין כל המוכרים הם ישראל בלבד, והיא היא בריתא דרבי דדף צה א, רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר ע"כ, ואין זכר למציאות נבלה בשטח. ובנדפס שהוסיפו לפנינו ואינו יודע ממי לקח לא חשו לקמחייהו, דבסמוך אומר רבנו אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר, ואם יש נבלה בשטח אלא שאינו יודע ממי לקח מה יתן ומה יוסיף אם היו מוכרי הבשר ישראל כמו בימינו שיש מזרע ישראל ח"כ ומב"ד [=חייבי כריתות ומיתות בית דין]. ורבנו פסק בריתא דרבי כפשוטה והוא דין התורה, אלא שאח"כ באה גזרה דרב ובית דינו. וסבור רבנו שכל שינויי האמורים בדף צה לתרץ את הקושיא על רב אינם אלא שינויי דחיקי, וגזרת רב לא היתה בזמן רבי ולא קשיא מידי. ומשנה דעוקצים פ"ב הלכה ט מפרש רבנו לענין טומאת נבלה ע"ש מהדורתי ואינה ענין לכאן. ודברי ר' יוחנן בירושלמי שקלים פ"ז הל' ב הן הן דברי רבו רבנו הקדוש. וגם הוא עדין לא קבל גזרת חברו רב ובית דינו. ונמצא רבי ותלמידו ר' יוחנן שאמרו והן שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל הן הן דברי רבי והן הן דברי רבנו. וכל הפלפולים מיותרים. והרש"ל היה לו האומץ להטיל דופי בדברי רבנו, והשם הטוב יכפר בעד. ועתה אביא נוסח ההלכה שבדפוסים אף שמצוה למחקו כדי שיובנו דברי חלק מן המפרשים שאביא כאן, אף כי רבים דנו דשו בו. וזהו הנוסח: עשר חנויות תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלות ולקח בשר מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח הרי זה אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש, אם היו רוב המוכרים עכו"ם אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר. וכן בשר הנמצא ביד עכו"ם ואינו ידוע ממי לקח אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר, זה הוא דין תורה".