במאמר
הבא נדון בסוגית פריקה וטעינה, תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לב, ובפסיקת
הרמב"ם את אותה סוגיה. תחילה נעתיק את הסוגיה ונבאר אותה בקיצור. לאחר מכן
נעתיק את פסק הרמב"ם ונשווה אותו לסוגיה, וניווכח כי פסקו אינו תואם לסוגיה. לאחר
מכן נבאר את פסק הרמב"ם לפי פשוטו, ונצביע על העובדה, כי פסקו תואם לפשט
המשנה והברייתא. ולבסוף נעתיק את דברי הכס"מ ואת ביאורו לדברי הרמב"ם על
פי התלמוד הבבלי הנ"ל, ואת דברי הגר"א שהקשה על פסק הרמב"ם, כי
ביאור הכס"מ לרמב"ם לא התקבל על דעתו, וכאמור כבר פסק הרמב"ם ברור בידינו,
כפשט המשנה והברייתא. בכדי להקל על ההבנה, כאשר נעתיק את הסוגיה ונסמן בצהוב את כל הקטעים
שפסק הרמב"ם מתוך הסוגיה, כך יהיה פסקו ברור וקל, והקורא ימצא בקלות את
מקורותיו של הרמב"ם לפסקו, מה פסק ומה לא פסק מתוך הסוגיה.
***
תלמוד
בבלי מסכת בבא מציעא דף לב עמוד א
משנה.
... פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב, שנאמר (שמות כ"ג)
עזב תעזב. הלך וישב לו,
ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק - פטור. שנאמר עמו. אם היה זקן או
חולה - חייב. מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר: אף לטעון.
רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו, שנאמר תחת משאו
משאוי שיכול לעמוד בו. ...(ע"כ משנה)
[בכל
מקום שמוזכר במשנה דעה בסתם, הרי שדעה זו היא דעת חכמים הרבים וכמותה ההלכה, כי
יחיד ורבים הלכה כרבים, אלא אם נתבאר בתלמוד שדעה זו יחידאית היא, כיוון שכן במשנה
שלפנינו ההלכה כמו הדעה הראשונה, ואין הל' כר' שמעון או כר' יוסי הגלילי היחידים]
גמרא.
... מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון.
מאי
אבל לא לטעון? אילימא אבל לא לטעון כלל - מאי שנא פריקה - דכתיב עזב תעזב עמו,
טעינה נמי, הכתיב (דברים כ"ב) הקם תקים עמו!
אלא: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, ולא
לטעון בחנם - אלא בשכר,
רבי שמעון אומר: אף לטעון בחנם.
[מה
שנאמר במשנה מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ביאורו, מצוה לפרוק בחינם ולטעון
בשכר, ולר' שמעון גם הטעינה תיעשה בחינם]
תנינא
להא דתנו רבנן: פריקה בחנם,
טעינה בשכר. רבי שמעון אומר: זו וזו בחנם.
[יש
ברייתא המאששת את הביאור שכתבנו, מצוה לפרוק בחינם ולטעון בשכר, ולר"ש גם
טעינה בחינם]
מאי
טעמייהו דרבנן? דאי סלקא דעתך כרבי שמעון - לכתוב רחמנא טעינה, ולא בעי פריקה,
ואנא אמינא: ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים, וליכא חסרון כיס - חייב, פריקה דאית
בה צער בעלי חיים וחסרון כיס - לא כל שכן? - אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא? לומר לך:
פריקה - בחנם, טעינה - בשכר.
ורבי
שמעון, מאי טעמא? משום דלא מסיימי קראי.
ורבנן:
אמאי לא מסיימי קראי? הכא כתיב רובץ תחת משאו, התם כתיב נופלין בדרך דרמו אינהו
וטעונייהו באורחא משמע,
ורבי
שמעון: נופלין בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע.
[נחלקו
ר' שמעון וחכמים (סתם משנה נהפך כאן לרבנן, וכפי שהערנו כי סתם משנה רבנן הוא)
בביאור הפסוקים, לפי חכמים הפסוק של פריקה מיותר והיינו לומדים ק"ו מטעינה,
ולפיכך הוא בא ללמדנו כי פריקה בחינם, ואילו לפי ר' שמעון אף פסוק לא מיותר, ואין
מקום ללמוד פריקה ק"ו מטעינה, ולפיכך גם פריקה וגם טעינה בחינם]
אמר
רבא: (עמוד ב) מדברי שניהם נלמד: צער בעלי חיים דאורייתא. ואפילו רבי שמעון לא קאמר אלא משום דלא
מסיימי קראי, אבל מסיימי קראי - דרשינן קל וחומר, משום מאי - לאו משום צער בעלי
חיים דרשינן?
-
דלמא משום דאיכא חסרון כיס. והכי קאמר: ומה טעינה דלית בה חסרון כיס - חייב, פריקה
דאית בה חסרון כיס - לא כל שכן?
–
וטעינה אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה, אי נמי אתו גנבי
ושקלי כל מה דאיכא בהדיה.
תדע
דצער בעלי חיים דאורייתא, דקתני סיפא, רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר [על] משאו
- אין זקוק לו, שנאמר (שמות כ"ג) תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו. לאו מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו?
מאי טעמא - לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא? - דלמא בתחת משאו פליגי, דרבי יוסי
סבר: דרשינן תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי: לא דרשינן תחת משאו.
תדע
דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, דקתני רישא: הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה
לפרוק - פרוק פטור, שנאמר עמו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי איתיה
למריה בהדיה, ומי לי כי ליתיה למריה בהדיה?
-
לעולם צער בעלי חיים דאורייתא, מי סברת פטור פטור לגמרי? ודלמא: פטור - בחנם,
וחייב - בשכר. והכי קאמר רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה - עבד גביה בחנם, וכי ליתיה
למריה בהדיה - עבד גביה בשכר, ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא.
[רבא
אמר כי לפי כולם צער בעלי חיים אסור מהתורה, והוא הוכיח את דבריו ע"י ביאור
דברי ר"ש, לאחר מכן הובא בתלמוד פולמוס על דברי רבא, האם צער בעלי חיים אסור
מהתורה או לא, בתחילה נדחה ביאורו לר"ש ונדחית הדחיה, לאחר מכן הובאה ראיה
לשיטתו מדברי ר' יוסי הגלילי ונדחית הראיה, ולבסוף הובאה ראיה נגד שיטתו מהלך וישב
לו מנגד ונדחית הראיה]
(סימ"ן:
בהמ"ת בהמ"ת אוה"ב שונ"א רבצ"ן) לימא מסייע ליה: בהמת נכרי מטפל בה כבהמת ישראל.
אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים דאורייתא - משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל. אלא אי אמרת
צער בעלי חיים לאו דאורייתא, אמאי מטפל בה כבהמת ישראל? - התם משום איבה.
הכי
נמי מסתברא, דקתני: אם היתה טעונה יין נסך - אין זקוק לה. אי אמרת בשלמא לאו
דאורייתא - משום הכי אין זקוק לה, אלא אי אמרת דאורייתא - אמאי אין זקוק לה? הכי
קאמר: ולהטעינה יין נסך - אין זקוק לה.
[התלמוד
רצה להוכיח שצער בעלי חיים מהתורה, מברייתא המחייבת את הישראל לטפל בבהמת הגוי,
ונדחית הראיה כי שם מטפל רק משום איבה, ונדחית הדחיה]
תא
שמע: בהמת נכרי ומשאוי ישראל - וחדלת. ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, אמאי
וחדלת? עזב תעזב מבעי ליה! - לעולם צער בעלי חיים דאורייתא, התם בטעינה.
-
אי הכי, אימא סיפא: בהמת
ישראל ומשאוי נכרי - עזב תעזב. ואי בטעינה, אמאי עזב תעזב? - משום צערא
דישראל. - אי הכי אפילו רישא נמי! - רישא בחמר נכרי, סיפא בחמר ישראל. - מאי פסקת? - סתמא דמלתא, איניש
בתר חמריה אזיל.
-
והא וחדלת ועזב תעזב בפריקה הוא דכתיבי! - אמר ליה: הא מני - רבי יוסי הגלילי היא,
דאמר: צער בעלי חיים לאו דאורייתא.
[התלמוד
רצה להוכיח שצער בעלי חיים אינו מהתורה, מהברייתא של בהמת גוי ומשאוי ישראל שאינו
צריך לסייעו, ונדחית הראיה כי שם מדובר בטעינה.
לבסוף
שאל התלמוד על ביאור הברייתא הנ"ל, איך העמדנו אותה בטעינה והרי היא צריכה
להתבאר בפריקה, והועמדה ברייתא זו רק לדעת ר' יוסי]
***
להלכה
נפסק כי צער בעלי חיים אסור מהתורה, כדברי רבא, רבא הוא מבתראי, והל' כבתראי מאביי
ורבא ואילך.
כעת
נתבונן מה צריך להיות ביאור המשנה והברייתות על פי פסק זה.
מה
שנאמר במשנה "הלך וישב לו מנגד ואמר, הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק
- פטור. שנאמר עמו". ביאורו פטור - בחנם, וחייב - בשכר. והכי קאמר רחמנא: כי
איתיה למריה בהדיה - עבד גביה בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה - עבד גביה בשכר, ולעולם
צער בעלי חיים דאורייתא.
עביד
גביה - משום צער בעלי חיים, ועל כורחו יטול שכר. (רש"י)
מה
שנאמר במשנה "אם היה עליו יתר [על] משאו - אין זקוק לו, שנאמר (שמות כ"ג)
תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו. לאו מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו" מאי טעמא -
לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא.
מה
שנאמר בברייתא "בהמת נכרי מטפל בה כבהמת ישראל. אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים
דאורייתא - משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל.
ומה
שנאמר בהמשך אותה ברייתא "אם היתה טעונה יין נסך - אין זקוק לה" ביאורו
הכי קאמר: ולהטעינה יין נסך - אין זקוק לה.
מה
שנאמר בברייתא "בהמת נכרי ומשאוי ישראל – וחדלת". לעולם צער בעלי חיים
דאורייתא, התם בטעינה.
ומה
שנאמר בהמשך אותה ברייתא "בהמת ישראל ומשאוי נכרי - עזב תעזב. ואי בטעינה,
אמאי עזב תעזב? - משום צערא דישראל. - אי הכי אפילו רישא נמי! - רישא בחמר נכרי,
סיפא בחמר ישראל. - מאי פסקת? - סתמא דמלתא, איניש בתר חמריה אזיל.
נסגנן
זאת בצורת הל' פסוקות:
א-
הלך וישב לו מנגד ואמר, הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק, פטור מלפרוק עמו
בחינם, אבל חייב לפרוק עמו בשכר משום צער בעלי חיים, ויפרוק ויטול ממנו שכר בעל
כורחו.
ב-
היה על הבהמה משאוי יותר על משאה חייב לפרוק אותה בחינם, משום צער בעלי חיים.
ג-
בהמת גוי שהיתה טעונה משאוי, מטפל בה כבהמת ישראל משום צער בעלי חיים, ואם רצה
שיטעין את הבהמה יין נסך אינו צריך להיזקק לו.
ד-
בהמת נכרי ומשאוי ישראל והיה המחמר גוי, אינו צריך להטעינה את המשאוי, אבל חייב
לפרוק עמו משום צער בעלי חיים.
ה-
בהמת ישראל ומשאוי נכרי והיה המחמר ישראל, צריך לפרוק ולטעון עמו משום צער הישראל.
***
נעתיק
את פסק הרמב"ם
הל'
רוצח ושמירת נפש
יג,ח
מצא בהמת חברו רבוצה - אף על פי שאין הבעלים עימה, מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה: שנאמר
"עזוב תעזוב" (שמות כג,ה), "הקם תקים" (דברים כב,ד) - מכל
מקום. אם כן למה נאמר "עימו" (שמות כג,ה; דברים כב,ד): שאם היה בעל
הבהמה עימה, והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק לבדך,
פרוק - הרי זה פטור, שנאמר "עימו". ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה, חייב
לפרוק ולטעון לבדו.
יג,ט
בהמת הגוי והמשא של ישראל - אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו, אינו זקוק לה; ואם לאו,
חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל. וכן אם הייתה הבהמה של ישראל, והמשאוי של גוי
- חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל. אבל בהמת הגוי ומשאו - אינו חייב להיטפל
בהן, אלא משום איבה.
להלן
רשימת השאלות העולות מהתלמוד כנגד פסק הרמב"ם:
1-
בהלכה ח' נאמר שאם לא פרק עמו פטור, משתמע פטור לגמרי מלפרוק, שלא כמו היוצא
מהסוגיה שפטור מלפרוק בחינם אבל חייב לפרוק בשכר, ויפרוק ויטול ממנו שכר בעל
כורחו.
2-
בתחילת הלכה ט' נאמר שבהמת גוי ומשאוי ישראל והגוי מחמר, אינו זקוק לו בכלל, שלא
כמו שנאמר בתלמוד כי אינו זקוק לטעון אבל חייב לטעון משום צער בעלי חיים מהתורה.
3
- בסוף הלכה ט נאמר שבבהמת גוי ומשאו אינו חייב להיטפל אלא משום איבה, שלא כמו
הנאמר בתלמוד שגם בבהמת גוי חייב לפרוק משום צער בעלי חיים, ורק אינו צריך להיזדקק
לו להטעין על הבהמה יין נסך.
***
לאחר
שהקשינו על פסק הרמב"ם, ננסה לברר בכל זאת כפי מי הוא פסק, כי למרות השאלות
הרמב"ם פסק כפי דעה כלשהי, וננסה למצוא מהי אותה דעה.
אם
נתבונן, התלמוד העמיד את הברייתא, בהמת ישראל ומשאוי גוי, בהמת גוי ומשאוי ישראל, שמדובר
בברייתא זאת בטעינה בלבד, אבל בפריקה בכל עניין חייב משום צער בעלי חיים,
בין בבהמת גוי ובין בבהמת ישראל, בין במשאוי גוי ובין במשאוי ישראל, ואז שאל
התלמוד שהפסוקים שהובאו בברייתא וחדלת ועזוב תעזוב מדברים בפריקה, וא"כ
הברייתא עוסקת בפריקה??? ותירץ התלמוד שברייתא זאת היא רק לר' יוסי הגלילי
הסובר שצער בעלי חיים איננו מהתורה.
ביאור
הדברים, מהברייתא מוכח ברור ופשוט שבבהמת גוי ומשאוי ישראל וגוי מחמר פטור, ומהו
הפטור שלו, פטור מלפרוק, כי כל הברייתא עוסקת בפריקה, ומה שאמרנו שחייב לפרוק משום
צער בעלי חיים, כי איננו פוסקים כמו הברייתא, ברייתא זאת היא דעת יחיד, היא רק לר'
יוסי הגלילי הסובר שצער בעלי חיים אינו אסור מהתורה, ולדידן צער בעלי חיים אסור
מהתורה ולפיכך הוא פטור מלטעון אבל חייב לפרוק.
נמצא
שלביאור התלמוד, הברייתא הועמדה כדעת יחיד ואנו איננו פוסקים כמותה.
נמשיך
להתבונן, במשנה נאמר "הלך וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק
פרוק - פטור. שנאמר עמו". לשון זה ברור ופשוט, ומשמעו פטור לגמרי, שנאמר עמו,
גזירת הכתוב כי יש מצוה לפרוק רק כשהוא עמו, והנה בתלמוד בוארה המשנה, פטור מלפרוק
עמו בחינם, אבל חייב לפרוק עמו בשכר משום צער בעלי חיים, ויפרוק ויטול ממנו שכר
בעל כורחו.
כדאי
לשים לב, יש כאן אדם שאינו רוצה לפרוק, אנו נפרוק בעל כורחו, ואח"כ נתבע אותו
לדין שישלם לנו שכר בעל כורחו, הפטור של המשנה עמו נהפך לחובה לפרוק ולתובעו בדין,
לא צריך להאריך כי ביאור זה נוגד כל מושכל, נתבע אדם לדין ונחייבו בתשלום על
שהעמיס את בהמתו משא יותר מדי, והכל משום צער בעלי חיים.
הרמב"ם
בעומק עיונו בתלמוד ראה כל זאת, ואז הוא אמר
איך
אדחה ברייתא מפורשת מההלכה???
איך
אחייב בני אדם לפרוק בעל כורחו ועוד יתבעוהו בדין לשלם???
***
ולפיכך
שב הרמב"ם לפרש את פשט המשנה והברייתא, והניח את כל האוקימתות שבתלמוד כי הם
מוטעות.
הסוגיה
בנויה על ההנחה כי בכל פריקה יש גם צער בעלי חיים, אבל הנחה זאת מוטעית מיסודה
והיא הגורמת לכל שיבושי המשנה והברייתא.
בעיון
קל נבין כי מצות פריקה וטעינה איננה משום צער בעלי חיים, אם חברי הטעין על בהמתו
משא כבד והוא מצער את בהמתו, איסור צער בעלי חיים קיים על חברי ועליו העונש, ולא
על כל מי שפוגש אותו.
התורה היתירה לצער בעלי חיים לצרכינו, ובלבד שלא נצערם יותר מדי ונתאכזר
אליהם, אבל מעולם לא חייבה התורה את האדם להיות דואג לכל בעלי החיים שבאזור שימנע
מהם צער בעלי חיים.
מצות
פריקה וטעינה משמעה שנסייע לחבר והוא שיהיה הדבר לפי הכללים המקובלים, כגון שהוא
עמו, וכגון שהוא איננו גוי, אחרת אם הוא גוי צער בעלי חיים הוא על הגוי ולא על
היהודי שראהו, ואם הוא איננו עמו צער בעלי חיים הוא על המטעין ולא על הרואהו.
כעת
יובנו המשניות והברייתות בקלות, אם איננו עמו פטור כי הצער בעלי חיים על המטעין
ולא חייבה תורה כל אדם לפרוק בהמות כל היום, אם הוא גוי צער בעלי חיים על הגוי,
ולא חייבה תורה למנוע צער כאשר הגוי מחמר ומטעין את הבהמה יותר מדי.
נמצא
שהרמב"ם פסק את המשנה (מסומן בצהוב) הלך וישב לו מנגד פטור מלפרוק (במשנה
נאמר בפירוש פטור מלפרוק), והוא לא פסק את דברי התלמוד פטור מפריקה בחינם
וחייב בשכר.
הרמב"ם
פסק את בהמת גוי מטפל בה כבהמת ישראל רק משום איבה (מסומן בצהוב), אבל אין כאן לא
צער בעלי חיים שהוא נתון על הגוי, ולא מצות פריקה שאינה קיימת בכלל בגוי.
הרמב"ם
פסק בהמת גוי ומשאוי ישראל וגוי מחמר פטור מלפרוק (מסומן בצהוב), והוא לא העמיד את
הברייתא בטעינה, כי התלמוד עצמו מודה כי ברייתא זאת עוסקת בפריקה, ומנין לנו לדחות
אותה מההל' או להעמידה כדעת יחיד.
הרמב"ם
פסק בהמת ישראל ומשאוי גוי וישראל מחמר חייב בפריקה וטעינה, וזהו מצות פריקה
וטעינה הקיימת בישראל, כאשר הישראל מחמר.
***
וזה
ביאור ההלכה והמקורות שלה.
יג,ז
[ח] מצא בהמת חברו רבוצה - אף על פי שאין הבעלים עימה, מצוה לפרוק מעליה ולטעון
עליה: שנאמר "עזוב תעזוב" (שמות כג,ה), "הקם תקים" (דברים
כב,ד) - מכל מקום. אם כן למה נאמר "עימו" (שמות כג,ה; דברים כב,ד): שאם
היה בעל הבהמה עימה, והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה, אם רצית
לפרוק לבדך, פרוק - הרי זה פטור, שנאמר "עימו" (1). ואם היה בעל הבהמה
זקן או חולה, חייב לפרוק ולטעון לבדו.
יג,ח
[ט] בהמת הגוי והמשא של ישראל - אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו, אינו זקוק לה (2);
ואם לאו (3), חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל (4). וכן אם הייתה הבהמה של
ישראל, והמשאוי של גוי - חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל (5). אבל בהמת הגוי
ומשאו - אינו חייב להיטפל בהן, אלא משום איבה (6).
______________________
1-
מקור דברי רבינו הוא המשנה, ובתלמוד ב"מ לב: נאמר, שאינו חייב לפרוק בחינם
אבל חייב לפרוק בשכר כיון שצער בעלי חיים מהתורה. ונראה שרבינו פסק את פשט המשנה
בלבד, ולרבינו פטור לגמרי, ולפיכך הביא את הלימוד מהפסוק עמו, שיש גזירת הכתוב
שבזה אינו חייב לפרוק ולטעון. ולגבי צער בעלי חיים, כיון שחברו עומד בצד בהמתו, מה
לו ולצער הזה, על חברו מוטלת החובה. (הובא בביאור הרב צדוק)
2-
מקור דברי רבינו הוא הברייתא, ופירש הכס"מ על פי התלמוד ב"מ לב: שאינו
חייב לטעון אבל חייב לפרוק משום צער בעלי חיים, ונראה שרבינו פסק את פשט הברייתא
בלבד, ואין לחלק בין פריקה לטעינה אלא בכל ענין פטור, ולרבינו אינו זקוק לקיים עם
הגוי בין מצוות פריקה ובין מצות טעינה, אחרת אף בבהמת גוי ומשאו (סוף ההלכה) היינו
מחויבים לפרוק משום צער בעלי חיים מהתורה, וכך באמת סובר התלמוד שאף בבהמת גוי
ומשא גוי חייב לפרוק משום צער בעלי חיים, כמו שמוכח מסוף לב: וכן פ' המאירי,
ומכיון שחולק רבינו על דבר זה מכאן שחולק אף על בהמת גוי ומשא ישראל וגוי מחמר.
ואין לחייבו לפרוק משום שהמשא של ישראל, אלא אדרבה, כשהמשא של ישראל אין איבה, וכן
כתב הכס"מ בשם החכם המרשים. ולגבי צער בעלי חיים, כיון שהגוי הוא המחמר, עליו
מוטלת החובה.
3-
כלומר אם היה הישראל מחמר.
4-
זהו מצות פריקה וטעינה שנזכר למעלה הלכות א-ב, ואינו דין מיוחד שצריך למנוע צערו
של ישראל. (כס"מ)
5-
ראה בהערה הקודמת שזהו מצות פריקה וטעינה, וההלכה עוסקת כשהישראל מחמר. (ב"מ
לב:)
6-
למרות שצער בעלי חיים אסור מהתורה, כי לרבינו אין לערבב בין דין צער בעלי חיים
לבין מצות פריקה וטעינה שנאמרה רק בישראל, ולגבי צער בעלי חיים על הגוי המחמר
שהטעין את החמור יותר מדי מוטלת החובה.
***
כסף
משנה הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה ט:
בהמת
העכו"ם וכו'. שם (דף ל"ב:) בהמת עכו"ם ומשוי ישראל וחדלת ואי אמרת
צער בעלי חיים דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מ"מ? לעולם צער בעלי חיים דאורייתא
והתם בטעינה אי הכי אימא סיפא בהמת ישראל ומשוי עכו"ם עזוב תעזוב ואי בטעינה
אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל א"ה אפילו רישא נמי רישא בחמר עכו"ם
סיפא בחמר ישראל מאי פסקא סתמא איניש בתר חמריה אזיל.
ואע"ג
דבתר הכי אמרינן והוא וחדלת ועזוב תעזוב בפריקה הוא דכתיבי אלא הא מני ר"י
הגלילי היא דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא מ"מ שמעינן ממאי דשקלינן וטרינן
בה לדידן דקי"ל צער בעלי חיים דאורייתא.
והטעם
משום דאמרינן שם בגמרא על רבנן ור"ש מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים
דאורייתא ואע"ג דמתיב עליה הא שני כל מאי דאותביה ואע"ג דר"י
הגלילי פליג ואמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא יחידאה הוא וכן פסקו הרי"ף
והגאונים צער בעלי חיים דאורייתא.
[הכס"מ
מתעלם ממה ששאלנו, כי בתלמוד הועמדה ברייתא זאת כיחידאה, כר' יוסי הגלילי,
וא"כ אין מקום לפוסקה, אלא הוא אומר כי למרות שהברייתא בתלמוד הועמדה כיחידאה
אנו נפרש אותה אחרת שתתאים לרבנן, וגם דברי הרמב"ם יפורשו שיתאימו לתלמוד,
אבל כאמור אין צורך לכך, הברייתא היא כפשוטה, ודברי הרמב"ם הם כפשוטם, ואין
צורך להוסיף בדבריהם פירושים שלא כתובים בהם]
והשתא
מה שכתב רבינו גבי בהמת העכו"ם אם היה העכו"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק
לה היינו דוקא לטעון אבל לפרוק חייב משום צער בעלי חיים דאורייתא וכדאוקימנא וכך
מתפרשים דברי רבינו משום דמסיפא שכתב ואם לאו חייב לפרוק ולטעון דמשמע אבל ברישא
אינו חייב בתרוייהו אלא בחדא דהיינו לטעון.
וסמך
עוד על מה שכתב בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים.
ואין
לומר דרבינו סבר דצער בעלי חיים דרבנן וכר"י הגלילי מכמה טעמי חדא דלא הוה
ליה למיפסק כיחידאה ועוד דהא תנן דלר"י הגלילי אם היה עליו יותר ממשאו אינו
זקוק לו ורבינו סתם ולא חילק בכך ועוד דתניא דלר"י הגלילי רובץ ולא רבצן רובץ
ולא עומד תחת משאו ולא מפורק ורבינו לא חילק בכך הילכך ע"כ לומר שהוא פוסק
כרבנן דצער בעלי חיים דאורייתא:
[רבינו
בפרהמ"ש ביצה ג,ד כתב בפירוש שהכלל אצלנו צער בעלי חיים אסור מהתורה, וכן
מוכח מהל' שבת כא,ט-י; כה,כה-כו; שמותר לבטל כלי מהיכנו משום צער בעלי חיים,
וההסבר כי הוא מהתורה]
כתב
הטור בסימן רע"ב על דברי רבינו ואין דבריו מובנים לי ברישא שהעכו"ם מחמר
למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של עכו"ם וכן בסיפא בהמה
של ישראל והמשא של עכו"ם למה לי משום ישראל תיפוק לי משום מצות פריקה כיון
שהיא בהמת ישראל עכ"ל.
[הטור
לא הבחין בדעת רבינו בין מצות פריקה לבין צער בעלי חיים, ועוד מכיון שהמשא של
ישראל אין איבה, ולפיכך באו שאלותיו]
וכתב
על זה החכם המרשים דבריו מובנים דברישא כיון שמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה
והיינו טעמא דמקשה בגמ' בהמת עכו"ם ומשוי ישראל אמאי וחדלת ול"ק ליה
דילמא טעמא משום איבה אבל אם הישראל [שם] חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה
וטעינה דודאי תורה לא משתעי אלא בשהכל של ישראל אלא משום צערא דישראל חייב נמי
משום צערא דבהמה והיינו טעמא דסיפא דכיון דאין הכל של ישראל אין כאן מצות פריקה
וטעינה כלל ומשום צערא דישראל שייך אפילו בטעינה חייב דאילו בפריקה צערא דבהמה נמי
איכא אי נמי נקט בסיפא טעמא דצערא דישראל משום טעינה לחוד דסליק מיניה עכ"ל.
ואין
דבריו מחוורים שכתב אבל אם הישראל שם חייב אפילו לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה
וכו' אלא משום צערא דישראל וכו' ומנ"ל דחייב משום צערא דישראל אם לא שהתורה
הזהירה על פריקה וטעינה:
[את
דברי הכס"מ האלו העתקנו בפירוש, כי נכונים הם]
ועל
הטור יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער בעלי חיים וזה בעצמו
קשה על החכם המרשים שכתב דברישא כיון שהמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והא בלא
טעמא דאיבה קשה למה כתב ואינו זקוק לה דמשום צער בעלי חיים ליחייב מיהא לפרוק.
ולי
נראה דמעיקרא לא קשייא מידי דרבינו חיוב ופיטור מטעם טעינה ופריקה בלחוד אתא
לאשמועינן דאילו חיובו משום איבה בסוף דבריו אשמעינן שכתב אינו חייב להטפל בו אלא
משום איבה. ומ"ש רבינו אבל בהמת העכו"ם ומשאו וכו'. שם: (ע"כ
כס"מ)
***
כתב
הגר"א
אלא
משום איבה: [כתב הרמ"א שיש אומרים לפרוק חייב אפילו אין הגוי שם משום צער בעלי
חיים דהוי דארייתא] דקיימא לן כרבנן דצער בעלי חיים דאורייתא, וכמו דאוקים שם כל
הברייתות בטעינה או כריה"ג ובפריקה, וכן סבירא לר"ש וכמו שכתב שם
א"ר מדברי שניהם וכו', וכן ס"ל לרב יהודה ורב בשבת קכח ב'. והרמב"ם
שהשמיטה וכתב אינו חייב כו' משמע דסבירא ליה צער בעלי חיים לאו דאורייתא, ומה שכתב
[בה"א] בין כו' משום דלא דריש תחת משאו וכן רובץ ולא רבצן כו' לא דריש, ובזה
אייתי שפיר. ואי אפשר כאן ליישב בדרך אחר אם לא בדוחק גדול ובדרך רחוקה. אבל
בספכ"ה ופכ"א דשבת (ה"ט-י) פסק דצער בעלי חיים דאורייתא, ועיין
באו"ח סי' שה סי"ח וסי"ט. (ע"כ הגר"א)
הגר"א
הקשה סתירה בדברי הרמב"ם, כי דברי הרמב"ם כאן הולכים לפי מי שסובר צער
בעלי חיים אינו מהתורה, ואילו בהל' שבת פסק הרמב"ם כמי שסובר צער בעלי חיים
אסור מהתורה, וגם בפרהמ"ש ביצה ג,ד כתב זאת הרמב"ם בפירוש???
אבל
כאמור אין כאן סתירה, והרמב"ם פסק כפשט המשנה והברייתא, ואין לערבב בין מצות
פריקה וטעינה לאיסור צער בעלי חיים, ונמצא שנתיישבו דברי הרמב"ם בקלות, וגם
זכינו ללמוד את שיטת לימודו בתלמוד, ואת עומק עיונו בתלמוד.
